עליה לרגל לירושלים? בשמחה, אבל רק ברכבת. אין סיכוי שאכנס עם רכב פרטי לעיר הכי קדושה, קסומה ופקוקה בעולם. נראה שמישהו לקח את התעלות התל־אביביות - עם הדחפורים הצהובים, הקונוסים המהבהבים, המומחיות בהפעלת פועלים שאין להם אלוהים ובראשם מהנדסי עירייה חסרי רחמים- ופשוט שיסף את עורקי התנועה של עיר אבותינו.
בחנוכה נקלענו לעיר הבלתי אפשרית הזאת. נתונים לחסדי התחב״צ, עם היכרות מינימלית עם הטופוגרפיה ההררית, מחזיקים ביד את הנייד ומנסים להבין מהאפליקציה איך לעזאזל יוצאים מכאן ומגיעים לתחנת הרכבת בהקדם - כי הרכבת, בניגוד לפקק, לא מחכה.
בגדול אין לי מה לחפש בירושלים. האדמו"ר שלי שותה אספרסו קצר בחוף הצוק, ולמשרדי הממשלה לא אגיע עד אחרי הבחירות (בתקווה לשינוי). מוזיאון ישראל הוא מבחינתי אקס־טריטוריה עם גישה ישירה בכביש 16, כזו שעוקפת את הפגנת הפלג התורן המתוסכל של אותו יום. ובכל זאת, יש לי סיבה אחת מצוינת לעלות לירושלים: לחבק ולהיפרד לשבוע נוסף מסטודנטית יפת עיניים — בדיוק כמו האימא שלה, שהיא במקרה הזה גם אשתי. בתי.
על הדרך, ניסינו את שוק מחנה יהודה. הוא הפך למלכודת תיירים חסרת אותנטיות, רועשת ומעיקה. תפגשו שם הכול חוץ מירושלמים: תיירים מבולבלים, תל־אביבים מרוגזים, בעלי דוכנים שהם יותר יזמי נדל"ן המוכרים ערמות ממתקים זרחניים במחיר מופקע, וסבתות עם סלים - כי מישהו בסוף צריך לבשל את ארוחת שישי. חנוכה בשוק היה אירוע מתמשך של שמונה ימים ופקק אחד ארוך.
בזמן שבתל אביב ראש העיר מתעקש להפחית את המהירות המרבית ל־30 קמ״ש, בירושלים רק מייחלים ליום שבו יוכלו לנהוג במהירות כלשהי. שם, 30 קמ"ש זה חלום רחוק שאפשרי רק בסופ"ש או בעת "צבע אדום". כל הפגנה, כל מרתון, כל יידוי אבנים וכל משחק של בית"ר הם סיבה מספקת לתקוע את האורח לרגע נצחי בכביש, והלכה לה עוד רכבת.
רק אחרי נר שלישי בירושלים הבנתי כמה טוב לנו בתל אביב, אבל גם כמה המצב שביר. אם לא נזעזע את אנשי משרד התחבורה בדרישה למינימום חופש תנועה — הגורל הירושלמי יגיע אלינו. התייאשתי מציפייה לחניה; אני כבר מכור ל־WAZE כי אין לדעת איזה נתיב ייחסם הבוקר לטובת "הקו הסגול", "האדום" או סתם משאית "פינוי בינוי".
אי אפשר להתיר את הפלונטר הזה במהלך חיי, אז בבקשה-תפסיקו להציף את הכבישים במכוניות חדשות נוספות. תתחילו לגרוט מכוניות, תאחסנו כל רכב שני בנגב עד יעבור זעם והתחתית תתחיל לעבוד. ובינתיים? רק תנו לי אפשרות לעלות על אוטובוס ולברוח לאן שהוא מחוץ לערים החנוקות, לפני שכולנו נחטוף התקף זעם בלתי נשלט. די!
תגובות