ילד תל אביבי וותיק

גשם רציני ראשון בעירנו. ריח ייחודי של שלוליות, עצים רטובים ושיר בלב. זה הרגע שמציף אותי בזיכרונות תל אביביים משנות השבעים: כשהרעם נועד להוציא אותנו הילדים מהבית עם מגפי גומי, ולא לכנס אותנו בחרדה מול המסכים האישיים. פרשנו עם ספר קריאה לעולם אחר, רכבנו על אופניים בלי קסדה ושרדנו, נפלנו ושברנו יד או נקענו קרסול - ונשארנו עם פרופיל 97 עד לגיוס. היה בעיקר כיף. לבדנו, בעצמנו ועם המון חברים.

היום, הילדות האורבנית היא עניין מסובך, יקר ובעיקר – חרדתי. הילדים שלנו צמודים למסכים, שבויים בכיסאות גיימרים כבדים, עמוסים בחוגים יזומים ויקרים. שמרטפות עם תוכן כל שהו. חברים זה בעיקר ברשתות חברתיות, וספרים כבר בלי נייר. הבילוי השבועי העיקרי של רבים מהם הוא שיחה עם פסיכולוג, כי ההורים עסוקים מדי בעבודה לממן את החיים הבלתי אפשריים בתל אביב.

אני, מילדי שנות השישים והשבעים, גדלתי אחרת- יותר חופש, פחות חרדות, תחושת ביטחון עצמי חזקה, ובלי פחד מ"צבע אדום" או מזר מוזר שעומד בקצה מגרש המשחקים. העולם שלנו ידע לקחת סיכונים. גדלנו להיות עצמאיים, כשאף אחד לא ארגן לנו "פעילות יזומה" או חוג. היינו אחראים למצוא לעצמנו מה לעשות, ולחזור הביתה לארוחת ערב עד השעה שבע או לכשיחשיך.

וכאילו לא די בכך, העולם מסביב רק מגביר את הדרמה: אז שוב גשום בחוץ. זה לא "מבול" או "סופת גשמים היסטורית", ובטח שאין סיבה אמיתית לדבר על ביירון, שם קוד לסופה המנופחת. העולם כולו הפך לכתבת מזג אוויר דרמטית: כל טיפת גשם היא אירוע שמצריך התארגנות חירום וגל התרעות ברשתות החברתיות. בניגוד לימים ההם, כשגשם היה פשוט הרקע לדבר האמיתי - החופש. גשם היה תירוץ להשוויץ במגפי גומי חדשים בדרך לבית הספר ולרוץ מהר יותר הביתה, כדי להספיק לחצות את קומת העמודים לפני שהרצפה הופכת לשלולית אחת בוצית, לא סיבה לבטל את החיים.

הישרדות יומיומית של ילד מפתח

הכותרות הראשיות של חיי כילד לא היו על הצפה או על זיהום. הן היו על הבחירה השנתית הקשה בין נעלי פיל בכיכר מגן דוד אדום לבין סנדלי נמרוד בדיזינגוף. ביומולדת - גלידה ויטמן באלנבי או גלידה בגני התערוכה. עבדתי "קשה" כדי לשרוד את העיר הזאת: המטלה הקבועה שלי בבית היתה - ללכת למכולת של צבי מ"מכולת דומב" ברחוב השופטים פינת דובנוב, לקנות חצי לחם קימל בלי כרטיס אשראי כמובן אלא “על החשבון”, מוסיף חופן סוכריות "מחליפות צבעים" ומסטיק בזוקה כפינוק לעצמי וצבי היה רושם בפנקס הלקוחות הקבועים.

המפתח על הצוואר, המכונה "ילד מפתח", היה סמל הסטטוס שלי - אישור לכך שאני אחראי מספיק לחמם לעצמי פירה עם קציצות מול הטלוויזיה הלימודית, ובעל מטלה שבועית להחליף את סיפון הסודה הריק בקיוסק של שושנה בגינת דובנוב.

מגרש המשחקים היה אתר בנייה. האתגר היה לטפס על הפיגומים של כיכר אתרים בלי להיתפס על ידי הפועלים. הים היה חצר אחורית, והדרך חזרה הביתה הייתה מסע התנקות אינסופי מחול שנכנס לכל נקבובית בגוף, מהזפת השחורה שנדבקה לכף הרגל, ומריח של קרם השיזוף “אולטרסול” שהתערבב עם מלח.

חתירה לילית מול חצץ לוהט

אבל אם תרצו לדעת מה באמת היה מאיים, זה לא היה הניקוז המקרטע של מי הגשמים. זו הייתה הנסיעה לבני הדודים בקיבוץ - מפגש ה'סנדלנים' העירוניים עם 'הפראים' שרצו יחפים על קוצים וחצץ לוהט.

אבל גם בעיר, לא חסרו לי סכנות והרפתקאות. חתירה לילית בירקון - כדי לגנוב נשיקה ראשונה. רציתי להרשים את מלכת הכיתה? שכרתי חסקה מושאלת בחוף גורדון. המימון הגיע משליחויות פרחים על אופניים, בזכות הטיפים הנדיבים. ילדות משוחררת. ילדות בלי אינטרנט אבל עם קוצים ושפשופי ברכיים.

אז כשאתם רואים את הכותרות ההיסטריות על "סופה", זכרו: במקום להתמודד עם סערה עולמית, האתגר הפיזי היומיומי שלי היה פשוט קיר בטון לטיפוס או דיונה ברמת אביב. שרדתי גזוז זרחני, עברתי בשלום שעות שיזוף ללא מגן קרינה ושרדתי את את כל השטויות שלי. אם שרדנו את זה, נשרוד גם קצת גשם בחורף.