אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה.
לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים.
אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה. אודי ועוזי. שניהם מובילים בתחומם עד היום. אחד משני הילדים החכמים דאז, פרופסור עוזי, הגיע לביקור מולדת. סיבה מצוינת לאסיפת כיתה מסביב לבר תל אביבי.
ערב בלי אג'נדה. על נוסטלגיה לא דיברנו - מי באמת זוכר מה קרה לפני חמישים שנה? על פוליטיקה ויתרנו מראש. מה נשאר? המלצות על יעדים לתיירים עם שלפוחית רגיזה, עם חרדה קבועה לדרכון שנשכח בכספת שנזכרים בו אחרי חצי שעה מעזיבת המלון והמשקל העודף של המתנות לנכדים במזוודה.
הגענו ל"אסיפת הכיתה" שאירגנתי מכל קצוות הארץ. אם תסתכלו בצילום המצורף, תראו שלא השתננו כלל מאז סוף י"ב, כשהתגייסנו למלחמת יום כיפור. אנחנו דור הסג"מים של המלחמה ההיא. אירוע מכונן שחשבנו שיישאר הכי כואב, עד שהגיע ה-7 באוקטובר.
אראלה וחזי שתו נגרוני, הקוקטייל המנצח. רותי, ששומרת על בהירות מחשבה, הזמינה אספרסו קצר - זכר לימיה כסטודנטית תפרנית באיטליה. מוטי, שעוד מציל נפשות בחדר מיון בבוקר ורושם זריקות הרזיה לחברים השמנמנים שלי אחר הצהריים, לגם וויסקי 12 שנה. אם שותים מעט, שיהיה איכותי.
ישבנו שם, חבורת אזרחים ותיקים שפלשה לבר של צעירים. הם הביטו בנו במבט של "מה אלה עושים בבר שלנו?", ולא הבינו.
זהו. חזרנו. אל בורות הוויסקי, ברזי הבירה, אל מחוזות ילדותנו, אל הדירות שירשנו מההורים או אל המגדלים ברוטשילד שנמצאים במרחק הליכון מכל מקום - ובטווח דקות פינוי אל המרפאה הסמוכה. שיהיה, ליתר ביטחון.
אגב, מישהו יודע איפה הדפיברילטור הכי קרוב?
תגובות