אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.
אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה בה מיני היתה חצאית ולא מזגן. בכניסה אצלנו, כמו ברוב הבתים בעיר הזאת, עומד לו השומר האלקטרוני: האינטרקום החכם. זכר למכשיר המקורי, של שנות השבעים. שנים בהן בית ללא דלת זכוכית מוגנת במנעול מגנטי לא היה נחשב כבית משותף ראוי למגורים בטוחים.
לכאורה, זהו קו ההגנה הראשון. מערכת שאמורה לסנן את העולם שבחוץ ולהשאיר לנו את הפרטיות והביטחון בפנים. בפועל? מדובר במסננת עם חורים בגודל של שליח וולט עם קסדה.
מצעד האורחים הבלתי קרואים - בואו נודה על האמת, הדלת למטה נפתחת יותר פעמים ביום מאשר דלת של רכבת תחתית. זה מתחיל באשמורת האמצעית של הלילה. שליחים עלומים עם חבילות חשודות. מפיצות חמות, נודלס ריחניים ואריזות גראס מהטלגראם. רפואי כמובן. גל של נשנושי לילה עם שליחים לחוצים שמזמזמים על כל הכפתורים בפאנל עד שמישהו בקומה שביעית נכנע ולוחץ על הפתיחה רק כדי להפסיק את הרעש. אחריהם מגיעים אחרי הזריחה מחלקי העיתונים של הבוקר, בהמשך מתחיל זרם יומי - מוכרי הביצים שמגיעים "מהמושב" (לך תדע איזה מושב), עודפי פירות מרמת הגולן שנקטפו היום בבוקר, מתרימים למען עמותות שמעולם לא שמעת עליהן, ונוכלים מתחילים שמנסים עלינו את מזלם.
בין לבין משתחלים פנימה כמובן גם ספקים, מובילים, ארגזים ושליחי מרכול, שיפוצניקים מבוישים שעובדים בדירה התורנית שמשפצים אותה (תמיד יש אחת כזו) שתמיד מואשמים בלכלוך המעליות, וצבעים שמשווקים את עצמם כי "הם כבר עובדים בבניין". תוסיפו לזה את הדיירים המבוגרים ששכחו את הקוד, ואת האורחים המבוגרים עוד יותר שלהם שמנסים להבין על איזה כפתור ללחוץ ואם הסולמית היא לפני או אחרי הקוד או שניהם – וקיבלתם טיילת.
הסוד הגלוי של השכונה - והקוד? אוי, הקוד. האשליה הגדולה מכולן. האם יש מישהו בשכונה שלא יודע שהקוד הוא 1379? או אולי 0852? ובבניינים שחשבו שהם מתוחכמים, הלכו על 1414, כי הבניין הוא מספר 14 ברחוב. זו לא הצפנה צבאית, זו בדיחה עצובה. כל ילד שעובר ברחוב, כל שליח וכל מחלק פליירים יודע את הקודים האלה בעל פה. צריך רק להסתכל על פנל הלחצנים ולראות מה הלחצנים הכי משופשפים - ואז מספר הקומבינציות יורד ממיליון לבדידים. אנחנו משנים קומבינציות, ממציאים רצפים מתוחכמים, ויומיים אחר כך הקוד החדש כבר כתוב בטושים שחורים קטנים על המשקוף לטובת השליח הבא.
בשביל מה אנחנו צריכים את זה? למה אנחנו משקיעים הון תעפות בתחזוקת מערכת עתירת חוטים שמזדחלת מהדלת הראשית ועד לפתח של כל אחת מ-60 הדירות? למה אנחנו מתקינים מערכות "חכמות" עם אפליקציות אלחוטיות שמשדרות וידאו מפוקסל של האורח לנייד שלנו כשאנחנו בכלל בעבודה? האם המערכת הזו באמת תגן עלינו? הרי המחשבה שמגנט חשמלי בדלת זכוכית יעצור איום אמיתי היא נאיבית. ב-7 באוקטובר הבא, חלילה, או "רק" מול חוסר המשילות הגובר ברחובות תל אביב, האינטרקום הזה יעיל כמו שמשייה בפני צונאמי. הוא לא יעצור מחבלים, הוא לא יעצור פורצים נחושים, והוא בקושי עוצר את החתול של השכנה.
מפתן חזק וחכם - אולי הגיע הזמן להפסיק לסמוך על ה"שומר" בכניסה ולהתמקד בקו ההגנה האמיתי: דלת הדירה. שם המשחק הוא סוג של פלדלת מרובת בריחים. שם ההשקעה משתלמת. במקום להשקיע בחוטים בקירות של הבניין, עדיף להשקיע במנעול חכם לדלת הפרטית. גאדג'ט לא זול, של כמה אלפי שקלים כולל התקנה, עם מצלמה, קודן וקורא טביעת אצבע - עוד משחק להורה לא מאותגר טכנולוגית בעידן הבית ה-AI.
מנעול ביומטרי שמזהה את טביעת האצבע שלנו (כי מי זוכר איפה המפתח), או נפתח מהאפליקציה עבור העוזרת יום לפני שאנחנו חוזרים מחו"ל, כדי שנכנס לבית נקי וריחני. זה הביטחון האמיתי, וזו הנוחות האורבנית המתאימה לנו.
ובכל זאת, עוד יתרון אחד קטן - אבל רגע לפני שאני מציע לוועד הבית לפרק את האינטרקום ולמכור אותו לברזל, בדמיוני, מקרה אחד שבו הטכנולוגיה הזו תוכיח את עצמה יום אחד. זה יקרה כשהנכד המזדמן שלי, (הבכור בן חמש הקיץ הזה) זה שעבר בשכונה עם החברה שלו וחיפש מקום שקט עם מזגן ומקרר מלא, מצלצל. אני בכלל לא בבית, אבל האפליקציה מצפצפת. הפרצוף המחייך שלו במסך, לחיצת "פתח" מרחוק, ויש להם מעון מוגן לשעתיים.
אז אולי האינטרקום הוא לא באמת כלי ביטחוני. אולי הוא בסך הכל שוער וירטואלי שמאפשר לנו להיות סבים נחמדים בשלט רחוק, ולתת לשליח של וולט להניח את האוכל ליד המעלית בלי שנצטרך לקום מהכורסא. גם זה משהו..
תגובות