גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה.
זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה.
הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש.
בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת. נפרדנו בברכות, ירון יצא לדרכו שמח וטוב לב, ואנחנו נשארנו עם הקפה. ובלי הטלפון.
רגע. איפה הטלפון?
פתאום, כל הפילוסופיה הנשגבת על "הוויה והשלמה" התנפצה אל מול המציאות הקטנונית. מה מעניין איפה האהבה כשהטלפון שלי איננו? באותו רגע הרגשתי בדיוק כמו הדמויות בספרו של ירון "איחרתי לאהוב" – חוויתי כמיהה מתמדת, חמקמקה, המלווה בתחושת החמצה צורבת. הטלפון, העוגן שלי לזהות ולתקשורת, נעלם, והשאיר אותי עם תחושת הניכור שהוא מיטיב לתאר.
רצתי אליו לפני שהספיק להתרחק. "לקחת לי את הטלפון בטעות?".
"מה פתאום", הוא חייך חיוך של אנשים מוארים, "הנה הטלפון שלי ביד".
נכנסתי למוד גשש-בלש. אין בקפה הזה מלצרים זרים, אין עוברי אורח חשודים. המזל הוא שבעולם ה-AI הכל מתועד. מנהל הקפה שולף מיד את הצילומים, והנה הפואנטה הטרגית-קומית, ממש כמו בסיפוריו של ירון: רואים בבירור כיצד במהלך שיחתנו הערה על האהבה הנשגבת, הסופר המתלהב פשוט הכניס את הטלפון שלי לכיס שלו. עניין של הרגל. כמה אירוני. האיש שמדבר על אהבה כחיפוש אחר גאולה פרטית, לקח לי את הגאולה הפרטית שלי (האיפון) והלך.
המבט על הסיטואציה הפך באחת לאירוני, אך בו בזמן מלא חמלה – הוא לא גנב חלילה, הוא פשוט היה כל כך בתוך ה"הוויה", שהוא שכח את ההפרדה בין שלו לשלי. אהבה היא ביטול האגו, לא? אז הנה, הוא ביטל את ההפרדה בין המכשירים.
בעולמנו אין אלמונים. איתור מהיר בפייסבוק, טלפון, והאבדה חזרה הביתה אחרי דקות של חרדה קיומית. כשהטלפון חזר לידיי, חיבקתי אותו. "התגעגעתי!", אמרתי. באותו רגע הבנתי משהו על הכתיבה של ירון דרך החיים עצמם: החיים שלנו נעים כל הזמן על המנעד הזה – בין תסכול וחרדה על מכשיר אבוד, לבין רגעים של חסד והשלמה.
אז אולי לא "איחרתי לאהוב", אבל כמעט איבדתי את הטלפון. ובסוף, גם זו סוג של אהבה – הצורך הזה בחיבור, בשייכות, אפילו אם זה רק למכשיר דיגיטלי שמחבר אותנו לעולם.
נ.ב. לכל המתוחכמים שבטח ישר קפצו עם ההצעה - להפעיל את הפונקציה FIND MY PHONE ולאתר את הטלפון האבוד, תרגיעו. משימה בלתי אפשרית. אני דפוק לגמרי. כל הסיסמאות שלי רשומות בטלפון כמו אצל כולכם...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה