יום ראשון. גשם אביבי בעירי. כמו טיל מצרר אירני. שבר ענן מעל דרום תל אביב. וברנו טגניה אפילו לא מתרגש מזה. מהטילים האירנים לא נפגעתי. טפו-טפו, אבל הגשם הזה ממש קטלני.
על הבוקר קפצתי למוסך. רגע לפני המולת הקרב. שעה לפני הנפילה בכיכר הבימה. משהו לתיקון שאני דוחה כבר חודשים. לא דחוף, לא חשוב, לא בטיחותי, אבל מעצבן ביותר. תופעה גריאטרית בכלי רכב בן 7 שנים. בשנות אדם זה דומה למחלות של בני שבעים. המקבילה הסוזוקית של אורטופדיה, אורולוגיה, קרחצ'ן גילני. אפשר למשל לחיות לבלי סחוס בברך ולהתמודד עם הכאב - אבל זה ממש לא חיים ובטח שלא כיף. אותו הדבר היה אצל הסוזוקי הוותיק. אפשר להמשיך לנהוג על זה, אבל עם כל הצרצור והזמזומים, זה לא זה. מה גם שהחלק המרעיש כבר ניקנה בחו״ל, הגיע ארצה עם חבר טוב, ורק חיכה להתקנה במוסך.
רבע לשמונה בבוקר. זמן טוב לנסוע לדרום העיר. זמן נפלא להגיע להיות המטופל הראשון. זמן לראות איך נראית התרעת פיקוד העורף מתחת למחלף השלום, כשהרבה מכוניות מהבהבות עומדות בצד. הנהגים עומדים בצד. כאילו שומרים מרחק מהרכב. הגיוני. רכב זה שהוא בעצם מיכל דלק דליק ומסוכן. עד שבא נהג נוסף שחונה לצידם.
בוקר תל אביבי, שרק הפך לחווייתי מרגע לרגע. האירוע הסתיים ועברנו למערכה השנייה. במוסך. באמצע התיקון. הבנתי שאני הלקוח היחיד באותו הבוקר. הייתי הראשון והיחיד שהגיע. כשנשמעה ההתרעה השנייה, הבנתי שאולי היה עדיף לדחות את הביקור עד לאחרי פתיחת מיצרי הורמוז.
צרצור סלולרי צורם. רק בישראל זה יכול לקרות. עם ההתרעה - כמו בהזנקה למרוץ האופנועים הגדול במרחבי "קיבוץ גלויות", בעל המוסך זינק ממקומו, העלה אותי על מושב אחורי בקטנועו, ופינה את שנינו למרחב מוגן במרחק שני בלוקים מהמוסך. שני המכונאים האחרים הצטרפו אלינו על קטנועים נוספים. מלאנו את הוראות פיקוד העורף כלשונן. התקרבנו למרחב מוגן תקני. רק הבורגמן הוותיק שלי נשאר במוסך לחסדי הגנת פיקוד העורף.
גם את זה שרדנו.
את הגשם שתפס אותי בדרך הביתה כמעט ולא שרדתי. ארובות השמים וכל שאר המשקעים שלא קיבלנו כל החורף, זרמו עלי בלי רחמים.
מחסה מתחת לגשרי אילון זה לבעלי סבלנות. אחרי כמה דקות עמידה ברור לך שאם אתה לא מגיע למקלחת חמה תוך עשר דקות, מוסיפים אותך למניין נפגעי שאגת הארי מדלקת ריאות.
כל מי שלא חווה נהיגה בשלולית אחת ארוכה, כנראה חכם ממני. זה רטוב, קר, מאתגר כשהגשם הקר מגיע לאזורים אינטימיים, מסוכן ביותר, ומעלה מחשבות נוגות על אי השפיות הכללית בה חיים כולנו; מטווחים ברולטה פרסית חסרת רחמים. זה לא משנה אם זה ראש נפץ פציל, חצי טון חומר נפץ, חלקי מיירט או רסיסי טיל - גם לחטוף מטר כדורי ברד על הקסדה בבוקר לא היה ממש כיף או בטוח. מצד שני, התיקון הצליח.
כבר אין רעש מעצבן מהמעצור האחורי.
אפשר להמשיך להנות מהסוזוקי שלי עוד כמה שנים שקטות.
אולי אספיק לעשות אתו טיול חברים לנגב חומוס בטהרן המשוקמת.
נ.ב. חשוב - תודה מקרב לב לצוות מוסך אקסלנט מוטורס וביחוד לליאור, כאח לכל לקוחותיו.
---
לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org
תגובות