דילוג לתוכן הראשי

האופה מטהרן

משהו השתבש לי במנגנון התיזמון. המחשבות, שהיו פעם סדורות כמו מסדר כנפיים, נראות עכשיו כמו ערימת גרביים אחרי כביסה בטמפרטורה הלא נכונה. העתיד לוט בערפל, ואנחנו בתוך ענן אבק של נגמ"ש שאיבד את הדרך. המלחמה בעזה נגמרה? אנחנו בלבנון? טראמפ הוא נשיא ארה"ב או גם שלנו? כל כך הרבה שאלות, ובינתיים אנחנו רק מנסים להבין אצל מי עושים את ליל הסדר אחרי שחלומות הסקי התאדו לטובת המציאות המזרח-תיכונית.

הכותב אינו טבח, ובוודאי שאינו אופה. אבל כאתגר לשעות שבין הממ"ק לממ"ד, החלטתי לאפות לחם מכוסמת. משהו שטעמתי אצל חברים, תחליף לפחמימות המנחמות שמשמשות הצדקה לכך שאני קם בבוקר ללא תכלית ברורה, מלבד ההמתנה לניצחון המוחלט.

מטס ראשון: מצאתי במרשתת את המתכון המושלם. כתב כמויות מדויק והוראות ברמה שמתאימה לטבחים עם צרכים מיוחדים. יצאנו לדרך. התוצאה? גועל נפש מזוקק. קובייה לא מגובשת שמתפוררת למגע, סוג של מוצג ארכיאולוגי שנכשל בבדיקת פחמן.

כמי שבוגר חיל האוויר, חונכתי שמתחקרים הכל. ירידה לפרטים והלקאה עצמית בחדר התדריכים. בתחקיר התברר שהכותב יצא דביל; מה שחשבתי לתומי שהוא כוסמת ירוקה, התברר כאפונה מיובשת שנחה במזווה. גם מלך השפים לא היה מוציא מזה לחם. לפח!

מטס שני: הכישלון רק דרבן אותי. חזרתי לבד"ח האופים. מתכון אידיוט-פרוף: טחן, ערבב, כסה במגבת, והלחם בידך. ירדתי לקרפור בנחישות  בדרך למטרה. לקחתי שתי חבילות - אם אופים, עושים כמות כפולה. ארבעה כיכרות שיאכילו גדוד. 
כשעמדתי בקופה, האיראני התורן מעבר לגבול שילח טיל. ירדנו למחסה, חזרנו, ותוך כמה דקות ריח האפייה עלה בבית. אלא שמשהו שוב לא הסתדר. הבלנדר נאנק, הבלילה סירבה לתפוח. ארבעת הכיכרות מצאו את דרכם לפח. בלתי אכיל. בתחקיר של ראשת המטבח נמצא כי הדביל שוב טעה; קניתי כוסמת חומה וקלויה במקום הירוקה. מי ידע שיש מספר סוגים? הבורות שלי בדגנים משתווה רק לערפל הקרב בחוץ.

מטס שלישי ואחרון: הבוקר ירדתי שוב לחנות התבלינים. השבעתי את המוכר, כמעט באיומי ועדת חקירה, שייתן לי רק כוסמת ירוקה. מחר יהיה לנו לחם טעים. טבעי. מוצר נהדר ל"אבא חטוב", קצת דיכאוני ובעיקר גרגרן.

בגילי, כשהמילואים הם כבר זיכרון רחוק והגוף אולי קצת חורק, המלחמות משנות צורה. אני כבר לא רץ על גבעות, אבל אני נלחם על הלחם שלי. מחר בבוקר, כשהריח של הכוסמת (הירוקה!) האפויה ימלא את המטבח, זה יהיה הניצחון הקטן שלי על טהרן. כי בסוף, גם אם השמיים נופלים, אופה תל אביבי לא חוזר מהמטבח בלי לחם ביד.

אני בטוח כי חלק מכם בטוח כי המצאתי את הסיפור. הרי אני באמת לא אופה, לא בשלן ולא מטהרן. אני מצרף כאן מספר תמונות מהמטבח שתעדתי במטס השלישי - בסיום, עם זוג כיכרות לחם כוסמת כמו שצריך...
האבולוציה של הלחם - 
לפני התפיחה
שעה בתנור

אפיה אחורית


וואללה -






תגובות

‏אנונימי אמר/ה…
בתיאבון. נראה שהצלחת
‏אנונימי אמר/ה…
סיפור מרשים נסיון סופי מוצלח , בפעם הבאה להתייעץ עם מומחים לא מדופלמים אבל בעלי נסיון. ולסיום, תמיד להיצמד להוראות המתכון. שתהיה לכם שבת מרוממת ומהנה🙏
‏עוזי בולדה אמר/ה…
כל הכבוד כל ההתעקשות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...