דילוג לתוכן הראשי

קברי צדיקות

 צריך להיות מקורי באופן מוגזם, אולי אפילו הזוי למדי, כדי לבחור לכתוב דווקא השבוע על נושא כל כך לא חשוב ולא קשור בעיצומם של ימי מלחמה. אבל מצד שני, אף פעם לא החשבתי את עצמי כעיפרון הכי מחודד בקלמר, או כזה שמתואם עם רוח הזמן.


השבוע מצאתי את סבתא-רבא-בריבוע שלי. היא נולדה בשנת 1846, מה שאומר שיש לי שורשים מתועדים לפחות מאתיים שנה לאחור; עובדה שמסבירה, כנראה, את עודף הסממנים הפולניים באופי שלי עד היום. היא הייתה הסבתא של סבא שלמה היפשר, איש שגם אותו, לצערי, מעולם לא פגשתי.

סבא נפטר בגיל חמישים וקצת מאירוע לבבי, ימים ספורים לפני חתונת הוריי. במבט לאחור, זה היה מזל גדול שהם התעקשו שלא לדחות את החתונה בשל האבל, אחרת לא בטוח בכלל שהייתי בא לעולם כדי לספר את זה.

בקיצור, סבא שלמה עלה לפלסטינה כחייט מתלמד, מצויד במחט ביד וברצון עז להצליח. הוריו נשארו מאחור בצ׳נסטחובה שבפולין, והוא מצא לעצמו חדר קטן בשכונת נווה צדק, בתקופה שבה זה היה מאוד מסוכן עבור יהודי לנגב חומוס ביפו.

שני ההורים שלי צברים. במשפחה שלנו לא היו סיפורי שואה קלאסיים או דודים עם מספר כחול מקועקע על הזרוע. מצד שני, היו לנו למכביר סיפורי דגמ״ח על כיבוש הנגב מצד ה״היפשרים״ התל-אביביים, וצ׳יזבטים מימי הפלמ״ח מצד ה״רובינוביצ׳ים״ החיפאים. על השורשים בצ׳נסטחובה, לעומת זאת, לא דיברו אצלנו כלל.

כשנדרשתי בזמנו להגיש עבודת שורשים בבית הספר, המסקנה שלי הייתה שיש לי שורשים קצרים במיוחד, כאלו שמתחילים בנחלת בנימין בתל אביב וברחוב גאולה בחיפה. מעבר לזה? דממה. בטח לא דיברו על ימי צ׳נסטחובה, אליהם התוודעתי לראשונה רק במסע לפולין עם הבת הצעירה שלי. היא, אגב, יכולה להוסיף לשורשיה גם מקורות גנטיים מקהיר, מצד אמה הפרעונית, מה שמעניק לה סגנון הוט-קוטור מצרי איכותי במיוחד.

כך, בין התרעה לאזעקה, בתוך סבב בתי הקפה הקבוע שלי, פגשתי את אלון גולדמן היקר. אלון הוא שכן לשכונה שמתנדב כבר שנים רבות לשימור בית הקברות של צ׳נסטחובה. הוא פועל לשימור מורשת הקהילה, דואג לניקוי עשבים שוטים בין המצבות, מוביל סיורי מורשת, ובעיקר - עזר לי לאתר את המצבה היחידה של המשפחה ששרדה בעיר. מעכשיו אנחנו מוגדרים רשמית כ״בני עיר״, כלומר אחים לנשק עוד מימי פולין העליזים.

אילו הייתי חושק פתאום בדרכון פולני, לאלון יש גישה למאגרי מידע ממוחשבים של הקהילה; כלי שימושי מאוד במרוץ המיוזע אחרי דרכון אירופאי לכל מי שחפץ חיים במזרח התיכון הסוער.

אבל לי מספיק דרכון כחול אחד. וגם הוא, כפי שזה נראה כרגע, די מיותר, כי נתב״ג ממילא מתפקד כמעט כסגור. עובדה: חבילת הסקי שקנינו בקלאב מד למימוש השבוע בוטלה, ובצער רב ציוד הסקי הוחזר למחסן עד לשנה הבאה.

ואל טורנס - את בליבנו תמיד!

לו יהי.

אמן.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...