נוסטלגיה, כך אומרים, היא כבר לא מה שהייתה פעם. נשאר רק הגעגוע. הגעגוע לחברים, לאווירה הייחודית, לישיבה הממושכת באולם הבקרה החשוך כשהאוזניות והמיקרופון הם כלי העבודה היחידים, ולתקשורת העניינית והחדה שמאפיינת את המקצוע. זו אותה "אווירה טרמינלית" שליוותה אותי בעבודה במשך עשורים, עד שהחלפתי את אישור הכניסה לאזורים סטריליים ברב-קו החינמי של אזרח ותיק.
המציאות הנוכחית לא משאירה הרבה מקום לזיכרונות מתוקים. סגירת המרחב האווירי, ביטולן של מאות טיסות, אי-הוודאות התיירותית והוראות פיקוד העורף הקשיחות, אילצו את חבריי פקחי הטיסה מהיחידה לעזוב זמנית את משכנם הקבוע אי שם במרומי הגליל העליון. הם התרכזו זמנית בנתב"ג, ממתינים שם ביחד עד שעולם התעופה הישראלי יחזור לעצמו.
ואני? אני רק רציתי לבקר. נמאס כבר להמתין. לחכות לשמוע מה החליטו עלינו בפקיסטן, להיות תלויים באהבת האירופאים, בטיפשות הגויים, בגחמות פוליטיות עלובות ובחלומות איסלמיים על כיבוש העולם עם חיג'ב וכפייה. התגעגעתי לחברים הצעירים שבעבר ביליתי איתם משמרות ארוכות מול מסך המכ"ם. המפגש איתם תמיד מזכיר לי את רוב מה שכבר הספקתי לשכוח: את החיוכים, הנעורים, השובבות ובעיקר את כובד האחריות. כי בשמיים, כידוע, אין מקום לימי חסד; טעות אחת קטנה מתרגמת מיד לפחות לכותרת גדולה ועצובה בעיתון. ואתה הולך הביתה, אם לא לכלא.
החלטתי להרים טלפון למנהל היחידה וביקשתי לקפוץ לביקור קצר במקום הארעי שבו הם פועלים כעת. טל, איש גדול, פקח טיסה ותיק וטייס פרטי בזמנו החופשי, הוא לפני הכל חבר שמנהל את היחידה כבר שנים רבות. הוא שמח על הגעתם של שני אורחים מהעבר. "ברוכים הבאים, מתי שתרצו. מחר אני במקרה במשמרת, אז אתם מוזמנים", אמר, והגענו. מי מסרב להזמנה שכזאת?
הגעתי עם סנדי. סנדי הוא האיש שעמד מאחוריי בתור בבקו"ם באותו גיוס רחוק של יולי 71', ומאז, כמעט חמישים וחמש שנים, אנחנו צועדים יחד בנתיבים מקבילים בעולם פיקוח הטיסה ובכלל.
בליפי המכ"ם שעל המסך נשארו כבעבר, מרצדים בתוך האווירה החשוכה והמוכרת. ברקע נשמעים המשפטים התעופתיים הקבועים, באותה אנגלית-ישראלית מתרוננת שרק מי שחי את המקצוע מזהה. לו גוגל היה מנסה לתרגם את מה שהודיע טייס אל-על בקשר, בין השורות כמובן, מיד לאחר ההמראה, זה בטח היה נשמע כך: "בקרה, זה אל על 315 ללונדון, איזה כיף לנו, אנחנו כבר באוויר, עוד מעט ננחת בחו"ל, ואתם לא".
אבל בחוץ, המציאות אחרת. אולמות הנוסעים היוצאים שוממים, בתי הקפה סגורים בחלקם, ופרחי הטיסה נראים מעט משועממים; הם הרי רגילים לעומס עבודה משמעותי הרבה יותר, כזה שמריץ את האדרנלין בדם. מצאנו את עצנו עסוקים בעיקר בשאלות על שלום שאר החברים. אלו שלא נמצאים במשמרת, אלו שגויסו למילואים, ואלו שגרים בקיבוצים בגליל העליון או בכפר ורדים. חברים שהמלחמה הזו "הזיזה להם את הגבינה" באופן הכי מוחשי שיש: במקום לעבוד ביב"א הצפונית הסמוכה לביתם, הם נאלצים לנסוע למעלה משעתיים לכל כיוון כדי להגיע למשמרת. באסה זו לא מילה.
בתוך כל זה, שמחתי לגלות שאני עדיין זוכר מה עושים. הטכנולוגיה, למרות השנים, לא זרה לי. היה סיפוק מסוים בכך שלא היו צריכים להסביר לי דבר, כאילו הייתי אורח מזדמן, מאותם אלו שאני בעצמי נהגתי לארח ביחידה כמנהל משמרת, בימים אחרים.
ואתם, לא מתגעגעים? לא חסר לכם משהו בהפסקה הגדולה שלקחתם/נפלה עליכם אחרי כל כך הרבה שנים?
מתגעגעים לשעון המעורר? לסנדוויץ' הבריאות שמכינים לעבודה? לשיחות בהסעה לפני ואחרי? לחבילות ה״שי לחג״ מועד העובדים? לתחושת התסכול כשלא אישרו לכם חופשה? לימים בהם לא באמת החלטתם על המחר, והקידום שלכם נעצר רק בגלל שהגיע לתור מישהו מהצד? לחברויות שנמשכו עשרות שנים, ויום אחד נגדעו כשהחבר פרש לגמלאות ונמוג לעולם הנכדים ותואר האזרח וותיק על כל המשתמע ממנו.
את השעון אי אפשר לעצור. אבל אפשר להתרפק על זמן עבר. היה לנו טוב. יהיה עוד יותר טוב. חבל שעכשיו שום דבר לא ברור.
תודה טל, תודה לכל החברים שפגשתי במגדל היום (והחברות כמובן, כמעט חצי מהעובדים בפיקוח טיסה הן נשים, והן מצוינות), ותודה לכל חברות התעופה הזרות המחדשות בקרוב את הטיסות לנתב"ג. בעיקר כדי שלחברים שלי לא יהיה משעמם בעבודה.
לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org
תגובות