יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס.
זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף.
הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי
78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר.
3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם שבו כל אחד נלחם להיות "מיוחד", עם שדורש זכויות בלי חובות. עם שיש לו אלוהים במלכות שמיים ושמונה ילדים בדירת שלושה חדרים, קומה שלישית בלי מעלית, רק כדי להיות בסמיכות לטיש של האדמו"ר הקרוב לביתו. אנחנו עם שיש לו תחושת ביטחון עמומה בזכות ה-F35 ומערכות הלוויין, אבל סובל מפחד מוות מנהיגת לילה בכבישי הנגב בואך ערד. שם, המשילות היא בגדר המלצה בלבד.
מאימפריית תפוזים לאומת הסייבר
78 שנות כלכלה פורחת עברנו. עשינו את כל הדרך מתפוחי זהב בפרדסים לאימפריית סייבר ובינה מלאכותית. מלימודי תורה ושטריימל למרכזי פיתוח עולמיים של כטב"מים וכיפות ברזל. ישראל היא מעצמה שאם לא הייתה משקיעה את עצמה לדעת בבניית מקלטים, במימון ישיבות, באחזקת אוגדות ובחלוקת שלמונים פוליטיים - היינו כנראה המדינה העשירה בעולם. אולי חוץ מכמה נסיכויות עתירות נפט זמני, אבל שם אין להם את ה"קישקע" שלנו.
המסע הישראלי הבלתי אפשרי
השורות האלה נכתבות בחום היום הקריר הזה, קצת אחרי הצפירה, קצת לפני שאתארגן להגיע לבית העלמין בקריית שאול. טקס פרטי שלי עם חברים שנשארו צעירים לנצח. צעירים כמו חברי מיום הגיוס, הטייס אבי בהרב; חבר מכפר מונש מטייסת 102, שהמריא בלילה ולא נחת.
מדינה ביום של אבל. מדינה מוחה דמעה. מדינה בהנצחה, ותקווה שהקברים אותם אנו מקדשים יהיו האחרונים. ישראלים שחוגגים הערב בזכות החברים שלא זכו להגיע ונפלו על חומות מלחמת ההישרדות הציונית אותה הרצל לא חזה כלל, מלחמה שמלווה אותנו כבר 78 שנים, או 3,500 שנים, תלוי מי וממתי סופרים.
ואני, שבאופן אישי לא מתחרט לרגע על חלקי במסע הזה, שמצטער כל יום מחדש כי "בגלל המצב" יש לי שלושה נכדים במיאמי - שמקווה מאוד כי שלושת הנכדים שלי הגרים בישראל לא יצטרכו להילחם על החומות גם בעוד עשר שנים; ארים כוסית עוד כמה שעות בקריית שאול. לחיים - לחברות, לרעות, לזיכרון עולם. להוכיח לעצמי כי בנפילתם אפשרו לנו להגיע ולהמשיך במסע הישראלי הבלתי אפשרי הזה, לבנות את אלטנוילנד החדשה והחזקה.
צילום - יעל בהרב, אחותו של אבי בהרב ז"ל
תגובות