דילוג לתוכן הראשי

זכרונות של תקווה: בין הצפירה למנגל


יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס.

זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף.



הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי

78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר.

3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם שבו כל אחד נלחם להיות "מיוחד", עם שדורש זכויות בלי חובות. עם שיש לו אלוהים במלכות שמיים ושמונה ילדים בדירת שלושה חדרים, קומה שלישית בלי מעלית, רק כדי להיות בסמיכות לטיש של האדמו"ר הקרוב לביתו. אנחנו עם שיש לו תחושת ביטחון עמומה בזכות ה-F35 ומערכות הלוויין, אבל סובל מפחד מוות מנהיגת לילה בכבישי הנגב בואך ערד. שם, המשילות היא בגדר המלצה בלבד.

מאימפריית תפוזים לאומת הסייבר

78 שנות כלכלה פורחת עברנו. עשינו את כל הדרך מתפוחי זהב בפרדסים לאימפריית סייבר ובינה מלאכותית. מלימודי תורה ושטריימל למרכזי פיתוח עולמיים של כטב"מים וכיפות ברזל. ישראל היא מעצמה שאם לא הייתה משקיעה את עצמה לדעת בבניית מקלטים, במימון ישיבות, באחזקת אוגדות ובחלוקת שלמונים פוליטיים - היינו כנראה המדינה העשירה בעולם. אולי חוץ מכמה נסיכויות עתירות נפט זמני, אבל שם אין להם את ה"קישקע" שלנו.

המסע הישראלי הבלתי אפשרי

השורות האלה נכתבות בחום היום הקריר הזה, קצת אחרי הצפירה, קצת לפני שאתארגן להגיע לבית העלמין בקריית שאול. טקס פרטי שלי עם חברים שנשארו צעירים לנצח. צעירים כמו חברי מיום הגיוס, הטייס אבי בהרב; חבר מכפר מונש מטייסת 102, שהמריא בלילה ולא נחת.

מדינה ביום של אבל. מדינה מוחה דמעה. מדינה בהנצחה, ותקווה שהקברים אותם אנו מקדשים יהיו האחרונים. ישראלים שחוגגים הערב בזכות החברים שלא זכו להגיע ונפלו על חומות מלחמת ההישרדות הציונית אותה הרצל לא חזה כלל, מלחמה שמלווה אותנו כבר 78 שנים, או 3,500 שנים, תלוי מי וממתי סופרים.

ואני, שבאופן אישי לא מתחרט לרגע על חלקי במסע הזה, שמצטער כל יום מחדש כי "בגלל המצב" יש לי שלושה נכדים במיאמי - שמקווה מאוד כי שלושת הנכדים שלי הגרים בישראל לא יצטרכו להילחם על החומות גם בעוד עשר שנים; ארים כוסית עוד כמה שעות בקריית שאול. לחיים - לחברות, לרעות, לזיכרון עולם. להוכיח לעצמי כי בנפילתם אפשרו לנו להגיע ולהמשיך במסע הישראלי הבלתי אפשרי הזה, לבנות את אלטנוילנד החדשה והחזקה.


צילום - יעל בהרב, אחותו של אבי בהרב ז"ל



---
 לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...