דילוג לתוכן הראשי

זכרונות של תקווה: בין הצפירה למנגל


יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס.

זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף.



הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי

78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר.

3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם שבו כל אחד נלחם להיות "מיוחד", עם שדורש זכויות בלי חובות. עם שיש לו אלוהים במלכות שמיים ושמונה ילדים בדירת שלושה חדרים, קומה שלישית בלי מעלית, רק כדי להיות בסמיכות לטיש של האדמו"ר הקרוב לביתו. אנחנו עם שיש לו תחושת ביטחון עמומה בזכות ה-F35 ומערכות הלוויין, אבל סובל מפחד מוות מנהיגת לילה בכבישי הנגב בואך ערד. שם, המשילות היא בגדר המלצה בלבד.

מאימפריית תפוזים לאומת הסייבר

78 שנות כלכלה פורחת עברנו. עשינו את כל הדרך מתפוחי זהב בפרדסים לאימפריית סייבר ובינה מלאכותית. מלימודי תורה ושטריימל למרכזי פיתוח עולמיים של כטב"מים וכיפות ברזל. ישראל היא מעצמה שאם לא הייתה משקיעה את עצמה לדעת בבניית מקלטים, במימון ישיבות, באחזקת אוגדות ובחלוקת שלמונים פוליטיים - היינו כנראה המדינה העשירה בעולם. אולי חוץ מכמה נסיכויות עתירות נפט זמני, אבל שם אין להם את ה"קישקע" שלנו.

המסע הישראלי הבלתי אפשרי

השורות האלה נכתבות בחום היום הקריר הזה, קצת אחרי הצפירה, קצת לפני שאתארגן להגיע לבית העלמין בקריית שאול. טקס פרטי שלי עם חברים שנשארו צעירים לנצח. צעירים כמו חברי מיום הגיוס, הטייס אבי בהרב; חבר מכפר מונש מטייסת 102, שהמריא בלילה ולא נחת.

מדינה ביום של אבל. מדינה מוחה דמעה. מדינה בהנצחה, ותקווה שהקברים אותם אנו מקדשים יהיו האחרונים. ישראלים שחוגגים הערב בזכות החברים שלא זכו להגיע ונפלו על חומות מלחמת ההישרדות הציונית אותה הרצל לא חזה כלל, מלחמה שמלווה אותנו כבר 78 שנים, או 3,500 שנים, תלוי מי וממתי סופרים.

ואני, שבאופן אישי לא מתחרט לרגע על חלקי במסע הזה, שמצטער כל יום מחדש כי "בגלל המצב" יש לי שלושה נכדים במיאמי - שמקווה מאוד כי שלושת הנכדים שלי הגרים בישראל לא יצטרכו להילחם על החומות גם בעוד עשר שנים; ארים כוסית עוד כמה שעות בקריית שאול. לחיים - לחברות, לרעות, לזיכרון עולם. להוכיח לעצמי כי בנפילתם אפשרו לנו להגיע ולהמשיך במסע הישראלי הבלתי אפשרי הזה, לבנות את אלטנוילנד החדשה והחזקה.


צילום - יעל בהרב, אחותו של אבי בהרב ז"ל



---
 לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...