דילוג לתוכן הראשי

שתי אזכרות, מסיבה אחת והקבבים של נתן

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום.

אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל  שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך.

בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמזכירים לנו שאנחנו עדיין כאן, ושכבר הרבה זמן לא הלכנו להופעות בפארק כדי לשמוע אותם.

השמות החקוקים בשיש
בחלקות נופלי שנות השבעים בקריית שאול שם קבורים שני חברים טובים שלי. בשלהי יום הזיכרון, בשולי הטקס הרשמי וכפסע לפני תרועת פסטיבלי מירי רגב, נפגשתי איתם, עם השמות החקוקים בשיש. שני חברים שמספרם האישי מתחיל ב-213, בדיוק כמו שלי, כי עמדנו באותו תור בבקו״ם.

זה היה רק עניין של מזל שהם נפלו ואני שרדתי. מאיר בחר להיות מפקד טנק ולא נווט מטוס קרב; אבי התעקש מול הוועדה הרפואית שהחזירה אותו לכושר טיסה וקיבל כנפיים; ואני, לגמרי במקרה, הוצבתי ביחידה שלמזלי לא נפגעה. זה הכל מלמעלה. האקראיות הבלתי מובנת של מה שאנחנו קוראים לו ״מסלול חיינו״. שמם על לוח הזיכרון, ואני מנגב דמעה ומנחם את המשפחה.

וודאות של חוסר וודאות

אלו היו יומיים של נחמה וחגיגה. יומיים ישראליים עם פחות דגלים והרבה הבנה כי כולנו נמצאים במרחק כמה שניות, יותר או פחות, ממרחב מוגן או מסוכן. שום דבר לא באמת בטוח פה. הוודאות היחידה היא שאין וודאות; כי אפילו אם תהיה לנו מערכת יירוט הטילים המדויקת והקטלנית בעולם, אתה תמיד עלול להיפגע מחלקי מיירט כחול-לבן שיפלו עליך משמים אחרי שפגעו בטיל איראני שסוכל. דו״צ אורבני פתטי.

אלו היו יומיים של מפגשים עם שכנים, ידידים ובני כיתה. הורים לילדים שחילצו עצמם למגורים בטוחים מעבר לים, סבתות לנכדים בזום, ושיחות געגוע למשפחתיות של פעם. לימים בהם התכנסנו אצל סבא בחיפה, ולא כשכל כנס משפחתי מצריך שירותי סוכן נסיעות כדי לאגד את כולם בווילה בפרובאנס או באכסניה בכרתים, באמצע הדרך בין סבא בהרצליה, הנכדים בניו-זילנד, הבת בקולומביה והבן בקו-פנגן.

המצפון, המותניים והקבב
לכל אחד מאיתנו יש את החברים האלה שבאופן קבוע, עוד מהימים שלפני המגפה, מארחים את החבר׳ה אצלם על המרפסת, בחצר או בגינה הסמוכה. הם מנהלים קבוצת וואטסאפ שמחלקת רשימות; מי מביא סלטים, מי קונה בשר, מי אחראי על הפחמים וכמה כסף להעביר בביט. אירוע עצמאות שנתי שיעיק לנו על המצפון בחודשים הקרובים ועל המותניים בשנה הקרובה. בייחוד בגלל מוס השוקולד הבלתי ניתן לוויתור, גם אחרי ארבע קציצות קבב מדהימות של נתן - אלוף הקבב ומלך המנגל.

יום עצמאות במדינת חסות. יום זיכרון במדינה ששוכחת. מדינה  שמוחלת ״בגלל המצב״ למי שאחראי למצב. יום בו אנחנו משתכרים, רוקדים, שבעים ודומעים, כי ברור לכולם שזה לא נגמר. הסיבה היחידה שאנחנו לא אורזים מזוודה ונעלמים לעבר האופק הקרוב, היא הצורך להצדיק את הקורבן האולטימטיבי של החברים שכבר לא איתנו, והמחויבות הבלתי מובנת של תחושת הביחד. פה בארץ שלנו. כי באמת - אין לנו ארץ אחרת. לפחות לדור שמספרו האישי מתחיל ב- 213...
                                                                       




  

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי,
ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר

שלומי אבידר

משנת 1985 ב״מעריב״ ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.


                                                                    ---
לסיפורים נוספים ותכנים אישיים, בקרו באתר הבית שלי: avidar.org

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...