סופ"ש שמח מתחיל תמיד בשישי רגוע, על מדרכות תל אביב הישנה. דרומית לחפירות תעלת אלנבי, בואך צעירי פלורנטין דרך הבורקסים של לווינסקי. אני מדבר על האזור שבו אין ווייב, יש היסטוריה, תרבות של עסקים משפחתיים שלא הולכים לשום מקום - סביב לוינסקי-הרצל, אחרי שסגרנו עניינים בשוק בצלאל.
אנחנו מחנים את הקטנוע ברחוב זבולון - כמובן, במקום שמותר לקטנועים ולא על המדרכה, כי אנחנו מכבדים את החוקים של תל אביב הישנה - ונופלים לתוך המיקרו-קוסמוס של חנויות כלי הבית שם. זה אוסף של כל הדברים הכי לא עכשוויים בעולם, שמאיזושהי סיבה מרגישים הכי נכון. חנויות בסגנון מנדטורי, דרך צעצועי פלסטיק שמתכלים תוך חודש, ארגזי פחיות ספריי 'שלג' שמחכים לפורים הבא או הפוגרום הבא בפתח תיקווה, ועד אותם כוכים עמוסים מנורות אקלקטיות רטרו. זה עסק משפחתי של פעם, וזו בדיוק המהות של האזור.
הכי מגניב זה שאתה מגלה שבמאה שקלים אפשר להחזיר את הנעורים לסיר לחץ שקיבלת בירושה מסבתא. יושב שם מומחה אמיתי שמחליף גומיית איטום ומבטיח שהחמין יחזור לטעם של פעם, וזו לא הבטחה ריקה. מי חשב שבעידן של אמזון וקניות אונליין, מישהו עדיין מתעסק בגומייה של סיר לחץ? רק בתל אביב.
בתוך כל הנוסטלגיה הזו, בין סיר לחץ למנורת קיר שלא ברור מי קונה, הגענו למטרה האמיתית בסופ"ש הזה: חנות בדים. זו חנות שמוכרת לנו מסבב קודם, כשריפדנו את הספה. עכשיו, מתברר, צריך להשלים את הסט. יש לנו כורסא ישנה ששוכבת אצלנו במחסן, כזו שמחכה לחידוש אגדי, והגיע הרגע לתת לה צ'אנס שני.
חנות הבדים ברחוב הרצל היא קלאסיקה. קטלוגים כבדים, דוגמאות תלויות בהישג יד, וצריך לבחור טקסטורה, צבע ותחושה רק לפי מה שאתה מרגיש בקצות האצבעות. מקום קטן ומפוצץ, שיש בו יותר אפשרויות ממה שמוח של אדם צריך לעבד ביום שישי בבוקר. ברור שאני שם רק כתוספת: אני לא האדם שיכנס ביוזמתו לבד לבחור ריפוד. יש איתי שותפה, ומהרגע שחצינו את הסף - היא מובילה את האירוע, במלוא העוצמה. מצערת קדימה עד הסוף. "מבערים מלא" . אני עובר ל'דממת אלחוט', מתמקם בצד ומחכה לתור שלי, כי מי אני שאתערב? זו הבמה שלה, ואני רק הצופה המלווה.
ואז, דווקא בפינה הנידחת הזו, של בדים ועסקים משפחתיים, נכנס ה-AI לחיים שלי בלי שהזמנתי. נזכרתי כי בסדנה שעברתי בזום לפני כשנה לימדו אותנו לבדוק אפשרויות לעיצוב חדרים עם ה-AI. דוגמה פשוטה שחוסכת הרבה אכזבות והחלפות כי הווילון לא מתאים לכריות. איך לא ראינו את זה קודם…
אני שולף טלפון, מצלם את הכורסא המיועדת, מצלם כמה דוגמאות בדים שנראות לנו בכיוון. ושואל את חברי החכם, ג'מיני. תוך שנייה אני מקבל תשובות מפורטות: 'הבד הזה מתאים לסגנון וינטג' רטרו של שנות השישים', 'הצבע הזה ישתלב מעולה עם גוון הקיר הקיים', 'שימו לב לצפיפות החוטים'. פתאום יכולתי לנהל שיחה עם המוכרת הנמרצת - שסיימה רק לא מזמן קורס עיצוב ממוחשב שאולי כבר לא מספיק עדכני - כאילו אני מבין משהו בבדים. השתמשתי במונחים כמו 'פשתן תעשייתי' או 'קטיפה ממוחזרת' שלא היו לי קודם. נשמעתי משכנע, אפילו לעצמי. פתאום, מגבר בדממת אלחוט הפכתי למומחה עלאק.
לשמחתי ה-AI יודע לקחת תמונה של כורסא, צילום של בד, צילום של הספה שלנו בבית - וליצור צילום מבויים אחד של המרחב הביתי העתידי שלנו, אם נבחר בבד ריפוד כזה או אחר. דבר אחד הוא לא יודע - הצמרמורת שעושה לי בד ריפוד קטיפתי, בחירה שלא עוברת בצילום אלא במגע. אבל גם על זה התגברנו.
בסוף, בחרנו. אולי זה לא הבד המושלם לפי כל מדד AI, אבל זה הבד שהיה נכון באותו רגע, בלי להתחשב באף קורס עיצוב ממוחשב. אף AI לא יודע כי לבית של אוהד הפועל לא תכנס כורסא בצבע צהוב למשל. כמו בד קטיפה. צהוב לא טוב לי. וטוב שכך, כשהפועל עוד מעט מגיעה לשחק בליגה האירופית.
אחרי שדרוג הריפוד, הכורסא תישאר אותה כורסא, אבל היא מקבלת סיפור קצת יותר מתוחכם ובעיקר, תזכורת קטנה וחשובה: גם בעידן של בינה מלאכותית, של תשובות מיידיות ושל מומחיות וירטואלית, הבחירה הסופית - והכי אישית- עדיין נשארת שלנו. יותר נכון, שלה.
הסיום לפני שעולים עם הסלים על הקטנוע הוא תמיד טקס קבוע: אצל 'ינעל העולם' וחבריו בשוק הכרמל. בדיוק כשהסוחרים סוגרים את הדוכנים וכל קונה מתקבל בחיוך ובחצי מחיר. זה הרגע בצהריים שבו הכל מרגיש פתאום נכון, מחוץ לאלגוריתם, אותנטי בצבע כתום זוהר. כמו הכורסא העתידנית שלי.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי,
ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
תגובות