עונת החתונות נפתחה רשמית. ספירת העומר עוד רגע מאחורינו, והזוגות הצעירים יכולים להתחיל לספור את הצ'קים. האירוע הכי משמעותי בחייהם קורה ממש עכשיו. חתונה. הרגע שבו הבחירה הכי חשובה שלכם מקבלת חותמת רשמית, תאורה סגולה, עשן מלאכותי ושיר כניסה של עומר אדם. או שלא. ובמקרה הפחות מוצלח, נתראה בעוד כמה שנים על מדרגות הרבנות.
הבחור שישב לידי בשולחן של חברי הורי הכלה סיפר שזו החתונה השישית שלהם בתוך שבועיים. בצד השני ישב זוג שחיתן את הבת ערב קודם, ומחר כבר מוזמן לאירוע נוסף. מזל טוב. לפי השיחות סביב השולחן הבנתי שקשה היום למצוא תאריך פנוי לחתונה בשנה הקרובה. הדור שנשאר בארץ, למרות הכול, עדיין רוצה להתחתן פה. למסד קשר. להקים בית. אבל אם אתם מתעקשים על אולם מסוים, גן אירועים עם עצי זית מוארים או די.ג'יי שמגיע עם המלצות מהטיקטוק, בואו נהיה ריאליים. מאי 2027 הוא התאריך הקרוב עבורכם. או קפריסין.
כמי שחיתן כבר כמה ילדים, השתתף במאות אירועים, ועמד בעצמו מתחת לחופה יותר מפעם אחת, אני יכול לדווח שמדובר עדיין בערב מרגש. כולנו מגיעים יפים. עם בגדי חג. חולצות מכופתרות. נעליים שמתאימות לריקודים עד שמבינים שטעינו בבחירה. ג'קט למקרה של מזגן אלים. אטמי אוזניים למקרה שיושיבו אותנו צמוד לרמקול. כדור נגד צרבת להתמודדות עם נתח בשר שמוגש בשעה שבה פעם היינו כבר עם פיג'מה מול הבינג' הליילי. והנחמדות. איזו נחמדות חריגה כולנו מגייסים. ערב שלם מסביב לשולחן עגול עם זרים מוחלטים, שהקשר היחיד ביניכם הוא חבר משותף שמסתובב בין השולחנות עם צלם צמוד, מתועד בכל חיבוק, כדי להוכיח בעתיד שגם אתם "הייתם איתנו ביום המאושר".
למזלנו, האירוע היה בטווח נסיעה סביר. לב השרון. הגענו במצב רוח טוב לשלב הפינוקים: מנות פתיחה מושקעות, בר נדיב, ומלצרים שנעים במהירות של יחידת קומנדו עם מגשי אסאדו. חתונה. ערב של פינוקים. כולנו יפים. הצעירים עוד יותר. כולנו שמחים. הצעירים הרבה יותר. וכולנו מחכים לכלה שתיעלם לרבע שעה שתימשך לנצח, תחליף את שמלת קבלת הפנים לגרסת החופה, ואז אפשר יהיה להתקדם לשבע הברכות, לשבירת הכוס ולניגוב הדמעות של האימהות.
התסריט הרי ידוע. רק התפריט משתנה. מאז רבע העוף והבורקס ב"בית המהנדס" עברנו כבר חתונה או שתיים. שיאים נשברים. המנות גדלות. המותניים מתרחבות. הרף לחתונה הבאה מוגבה. והאהבה, איכשהו, עדיין מנצחת. מרגש לראות כלה שליווינו דרך סיפורי ההורים במשך שנים, פוגשת את בחיר ליבה מתחת לחופה המעוצבת. החתן הגבוה עם החיוך המושלם, מגיבורי החי"ר בחזית הצפון כיום. הבחירה הנכונה עבורה. רואים.
חתונה יהודית. עם רב. עם חופה. עם אולם מסודר. לא כולנו דתיים גדולים, לא כולנו מקפידים על כל תרי"ג המצוות, אבל ברור לכולם שהאוכל יהיה כשר, שהקינוחים יהיו פרווה בתחפושת, ושהיין, כמובן, כשר. ופה בדיוק רציתי להעיר. פעם היו מניחים על השולחן בקבוק יין פשוט. כשר. פותחים, מוזגים, שותים, שמחים. החיים עצמם. בשנים האחרונות, גופי כשרות רבים, במיוחד בד"צים, דורשים שהמשגיח או המלצר שעבר תדרוך יפתחו את הבקבוקים כחלק מסטנדרט הכשרות של המקום, וזאת כדי למנוע טעויות או ספקות. יהדות מסטולית או הדתה מתוחכמת? או אולי זו פשוט הדרך של האולם לשלוט בכמויות או לייצר שואו של הקפדה יתרה, גם כשההלכה לא מחייבת זאת. לפחות לא בקהילת רמת אביב ג'.
היום, עם ההתחרדות ההולכת וגוברת של מערכות הכשרות באולמות, גם היין הפך למבצע הלכתי מורכב. הבקבוק לא ייפתח חלילה על ידי אורח מן השורה. רק משגיח. אולי רב. אולי עוזר משגיח בדרגת סגן אדמו"ר לענייני מרלו. היין נפתח הרחק מהשולחן, באזור סטרילי הלכתית, נמזג מראש לכוסות, ומשם נשלח אלינו באמצעות מלצר צעיר ומבויש שנאלץ להסביר לכל סועד למה אסור פשוט להשאיר בקבוק על השולחן כמו בני אדם. ניסיתי להבין מתי בדיוק בקבוק קברנה הפך לחומר רדיואקטיבי. הרי אנחנו באירוע משפחתי. לא במעבדה גרעינית בדימונה. וזה לא קשור חלילה למארחים. להפך. צדיקים נבוכים. הם שילמו ממיטב כספם כדי לשמח אנשים. זו פשוט עוד שכבה של חומרות, נהלים, הידורים והשגחות שנדבקו כאן לכל דבר. בקרוב כנראה נקבל גם רב יין אישי שילווה כל שולחן ויוודא שאף חילוני לא התקרב בצורה מאיימת לפקק.
אבל, בקטנה. יופי של חתונה. מזל טוב לזוג הצעיר ולהורים שיכולים להרגע. האירוע הסתיים עם V גדול. אף הלכה הזויה לא תקלקל חתונה שמחה. הצעירים לא הפסיקו לרקוד עד שהגיע האוטובוס באשמורת השלישית לשנע את החוגגים בחזרה אל העיר הגדולה בביטחה. בלי תאונות או בדיקות אלכוהול על ידי שוטרים. אלכוהול כשר כמובן.
ניסיתי להבין מתי בדיוק בקבוק קברנה הפך לחומר רדיואקטיבי. הרי אנחנו באירוע משפחתי, לא במעבדה גרעינית בדימונה. וזה לא קשור חלילה למארחים. להפך, צדיקים נבוכים. הם שילמו ממיטב כספם כדי לשמח אנשים. זו פשוט עוד שכבה של חומרות, נהלים, הידורים והשגחות שנדבקו כאן לכל דבר. בקרוב כנראה נקבל גם רב יין אישי שילווה כל שולחן ויוודא שאף חילוני לא התקרב בצורה מאיימת לפקק.
אין לי כל טענה לאחינו שומרי הכשרות. מחר יכול לצאת פסק הלכה שבחתונות יאכלו רק עם צ׳ופסטיקס, או יגיעו רק עם בגדים אדומים, או תיאסר כניסת ג׳ינג׳יות מחשש נידה. חברים, אתם בחרתם בחתונה יהודית, עם רב, רבנות, כשרות. כל החבילה, אז אל תתפלאו.
אני רק מקווה כי זה יתפוצץ יום אחד. כמו הקואליציה. כמו סיר לחץ עם אטם תקול. כי הלכות הכשרות של היין הן רק סימפטום לבדיקת גבול נוספת של אחינו ההזויים. כמה עוד אפשר להעמיס על חמורו של המשיח. עלינו.
בסוף האירוע קיבלנו את הקינוח המתוק. המשבר הפוליטי עם מפלגת דגל התורה פוצץ את הקואליציה החרדית המגעילה. אולי אלה פעמי משיח, ובסתיו נתפקח מהיהדות המופרזת שנפלה על ציון במאתיים השנים האחרונות. מי ייתן ובחתונות בקיץ הבא נשתה יין בכיף. בלי רב. עם ארומה ואפיצות כמו כל מי שרק רוצה ליהנות מהנקטר האלוהי, בלי לערב את אלוהים בדרינק.
שויין. אתם מכירים אותי. אם אין לחם, נאכל פיתה. אם אין בקבוק יין על השולחן, אני עובר לוויסקי. כשר כמובן.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!
תגובות