אם הגעתם לכאן במקרה, תרגישו חופשי להישאר. אם חזרתם שוב, כנראה שגם אתם אוהבים סיפורים קטנים על העיר הזאת, על האנשים שבה, ועל החיים עצמם. זה בלוג אישי. קצת תל אביב, קצת נוסטלגיה, קצת חדשות, קצת שטויות, והרבה מחשבות שנכתבות בדרך כלל עם קפה ליד והמון סימני שאלה בראש. אין פה מדריכי אושר, אין תובנות של גורו, ואין הבטחות לשנות לכם את החיים. רק ניסיון לתפוס רגעים. לפעמים מצחיקים, לפעמים מעצבנים, לפעמים סתם אנושיים.
אני רגיש וקצת ביישן. תמיד בודק אם אני באמת רצוי. המארחים שלי יכולים להיות רגועים; אני לא מהאורחים שנדבקים לספה עד שהמזגן נסגר. כשהמארח מתחיל לפהק, אני כבר ליד הדלת. כשהמארחת אוספת את הספלים, אני במעלית. זה נכון גם לגבי העולם.
כשיש הפגנה מול שגרירות ישראל בבנגקוק, אני בודק טיסות לווייטנאם. כשצרפת מצביעה נגדנו באירוויזיון, פתאום איטליה נשמעת רעיון מצוין. כשצועקים על ישראלים בברצלונה, רודוס נראית שלווה יותר. וכשמניפים דגלי אש"ף גם ברודוס, אני חוזר לאילת, לשבת מול הים עם מוזיקה של דייר סטרייטס באוזניות וספר מתח בטאבלט.
אני חייב להרגיש מוזמן מכל הלב. לא מוכן להסתובב ברחובות אירופה בתחושת דריכות, כאילו כל צעקה מאחוריי מחזירה אותי לירושלים של ימי הסכינאות. והאמת היא שהעולם אף פעם לא באמת אהב אותנו. לפעמים סבל אותנו, לפעמים ריחם, לפעמים נזקק. אבל אהבה? זו כבר מילה גדולה. האנטישמיות לא נעלמה; היא רק החליפה שפה, דגלים והאשטגים. פעם שרפו בתי כנסת, היום שורפים אותנו בטוויטר, באוניברסיטאות, ובהפגנות עם קפה אורגני ומוסר מצולם לטיקטוק.
וכן, אני יודע שגם בתוך הבית שלנו יש לא מעט אנשים שאני מתקשה לאהוב. מהקיצוניים ועד העסקנים שמנהלים חצרות כאילו המדינה היא תקלה זמנית. אבל גם כשאני כועס על יהודים, אני עדיין מבין שהסיפור שלנו משותף.
אז כשגידי, סוכן הנסיעות הפרטי שלי, שואל אותי לאן השנה, אני מחפש מקום שלא שונאים בו ישראלים. אלבניה אולי, פפואה ניו גיני נשמעת מבטיחה. וכאן בעצם נגמרים לי הרעיונות. כי נדמה שהעולם כולו נהיה פחות סבלני, ובמקביל גם פחות בטוח לכולם. נכון, יש עדיין את אמריקה. פעם היא הייתה כמעט דגניה ג' עם קניונים, היום גם שם אנשים בודקים מי יושב לידם בבית הקפה לפני שהם עוברים לעברית. ואולי זה כל הסיפור של התקופה הזאת: לא הפחד לנסוע, אלא העייפות מלהרגיש שאתה צריך לבדוק מראש איפה שונאים אותך פחות.
אני לא מפסיק לשמוע על פינות חמד מדהימות, מפרובנס עד ליוון ההררית, מטוקיו ועד ואל טורנס, אבל תהרגו אותי, אני נהנה הרבה יותר מכל רגע כאן בבית. עם הכוסית על המרפסת בסוף היום, עם חופי תל אביב שמרחיבים לי את הנשמה בבוקר, ועם מקום רביעי בליגה העליונה בלי שהגעתי לעודד באף משחק בבלומפילד השנה. אני אוהב את הרוקחת שמחייכת אליי בסופר-פארם גם כשאני קצת מנוזל, ואת החברים שמספרים לי כמה יפים המוזיאונים בווינה ובפריז וכמה טעים להם כוכב המישלן החדש בניו יורק. אני בטוח אהנה לכבוש פסגות בניו זילנד, אבל עוד יותר נהנה לכבוש את פסגת הר תבור במרחק שעה נסיעה מהבית, במקום יממה וחצי של טיסות בלתי אפשריות בכיסא סדום, צפיפות לא נעימה וגעגוע מתגבר לכורסה הביתית מול ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק.
בסוף נשארתי השנה בבית. לפחות עד שמישהו יחליט כבר אם אפשר להכניס בחזרה לממ"ד את כל הארגזים. בינתיים, החלונות פתוחים לרחוב התל אביבי, הלחות כבר פה, והרעש של האופנועים לא מפסיק. פה אף אחד לא יתפוס אותי לשיחה על הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון; מקסימום יצעקו עליי שעצרתי לרגע בתחנת האוטובוס. זה מרחב מוגן מסוג אחר. כי בסוף, הכי נוח להיות במקום שבו גם כשכועסים עליך, לפחות עושים את זה בעברית.
מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.
שלומי אבידר
משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.
אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!
תגובות