בוטוקס בתחת שלי

 הששים של היום הם החמישים של פעם, והחמישים של פעם היו רק לפני מספר שנים, וגם אז , זה לא היה משהו. הרפואה מתפתחת, זריקות הבוטוקס מטעות אותנו כשנשים כבר לא ממש מציגות את בלאי השנים על עור הפנים ואזורים אסטרטגיים נוספים.

מתיחה, הזרקה, מילוי, טיפוח נמרץ, הכול לגיטימי ואם זה משפר את חדוות הזוגיות של כולנו, יאללה.

אני נשברתי כשקראתי על כמות הניתוחים הפלסטיים שעברו אלילי נעורי כמו קלינט איסטווד, שבגיל תשעים עדיין מצטלם עם בטן שרירית ושטוחה, פנים מתוחות ועפעפיים בתשעים מעלות. בני משפחתו מכחישים זאת. אם פעם חשבתי כי לנתח או להזריק מילוי לקמטי האופי הקשוחים שלנו הגברים יפגע איך שהוא בגבריות – הרי אם "הרי המזוהם" נכנס למרפאת אסתטיקה, גם אני יום אחד אוכל, לו רק אתגבר על הפחד מזריקות...

כל זה בשביל מה?

ארבע בנות, שלושה נכדים, שתי נשים ואני רק אחד. באמת חד גדיא. נשמע קצת מטומטם להתחיל להשקיע בטשטוש קו הסנטר, הכפול. הרי אני לא ממש הולך לפרסם תמונה שלי בטינדר. הכי רחוק עם תמונת פספורט אגיע לקונסול בשגרירות ארצות הברית, אם רק יחדשו את אפשרויות הטיסה לשם לכל מי שמחזיק רק בדרכון ישראלי.

את חופי הים סוגרים חדשות לבקרים בגלל זיהומים ופליטת זפת, לחדרי הכושר שנפתחו לאחרונה, הצעירים כבר לא יחזרו – אז מי בדיוק יראה את זה שאין לי כבר ריבועים בשרירי הבטן?

להזריק בוטוקס לישבן – זה הניתוח האסטטי הכי נפוץ בברזיל – לא באמת מסתדר לי עם עצמי, ולטוס לטורקיה להשתלת שיער מסיבית בקודקודי המקליש נשמע הזוי.

זאת לא תהיה בושה לומר כי אין לי בעיה עם מה שאני רואה במראה בששים השנים האחרונות. שעיר, שמנמן, שחוח או כל תווית לא מחמיאה אחרת לא ממש משפיעה עלי.

הסידן שבורח לנו, מוריד לי מהגובה כמה מ"מ כל שנה, ועוד מעט אני בגובה של בן גוריון אם רק אאריך ימים.

שמח, מרוצה, נבון, בעל חוש הומור, נמרץ ואיש חברה – משטחים את עקומת הביקורת החיצונית. בגיל של דור בני הששים פלוס, כשהראיה דועכת והשמיעה יורדת לטונים נמוכים מים המלח, ממש הבל היופי החיצוני וחינני ביותר לפגוש גבר שכיף לשבת אתו ליותר משבע דקות שיחה ביום.

החברות הגברית, אותה הזנחנו בשנים בהן רדפנו אחרי הר השקלים והחתיכות, הופכת אחרי הפרישה הפנסיונית שכפתה עלינו הקורונה הארורה, למוצר יקר ערך. חבר לא יעיר לי על כמה קמטים או שני ק"ג עודפים, בעיקר כי הוא מבין שאני לא עיוור. החבר לא ייעלב אם לא אתייחס לתספורת החדשה שלו, ובטח לא ישב מולי בשתיקה מכוונת, מחכה לשמוע מה יש לי לחדש לו, כי בפגישות הקודמות שהיו לנו – רק הוא דיבר...

כן מותק. ראיתי את דמותי במראה הבוקר. אני מבין את הקשר בין הפיתה במפגש "שיפודי אסא" אתמול לתחושת הכבדות המעיקה עלי הבוקר באזור המותניים. לא צריך בשביל זה תואר שלישי בניהול מערכות. את מספיק חכמה. אפשר להתעלם מזה. כמו שזה נדבק לשם, אולי זה יעלם...

או לא, ואז בטח אין מה להתייחס לזה, נכון?

הבולענית

 הלילה חלמתי חלום ארוטי מדהים. ובחלוני – אני פוגש הרבה אהבות ישנות שלי. זוגות זוגות של יקרות לי שאהבתי. מאוד. אספתי אותן בקפידה, ולצערי הן נפרדו ממני בחטף. רגע אחד הן איתי, ולפתע, כשאני זקוק להן, אינן. כאילו בלעה אותן האדמה. תמיד הייתה לי תחושה שהן טעונות, מלאות אנרגיה, מוכנות לממש כל מה שארצה מהן, ולשווא. אחרי תקופה קצרה, היו כלא היו...

לימים התחלתי להאמין שיש לידי בולענית עלומה שמעלימה לי אותן. משהו מסתורי, אולי פלילי, שמחייב חקירה פנימית עמוקה.

ובחלומי אני רואה את כל זוגות האוזניות שכל כך אהבתי ואיבדתי, מחייכות ומשמיעות לי שירת הלל - הרינו כאן, שוב, חזרנו אליך – הפעם לתמיד. איך שלא מסתכלים על זה – כל זוג אוזניות אלחוטיות שרכשתם בשנים האחרונות לא מתקלקל. הן נעלמות. בחדר כושר, בתיק שאני סוחב לבריכה, בתרמיל לטיולים, בטיסות לחו"ל. נמוגות ואינן – עד שאתם רוכשים את הזוג הבא. לתקופה קצרה ביותר.

תעיד רשימת האביזרים המוצמדים בבלוטות' המפורטת בטלפון שלי. כל זוג אוזניות – היה, הנעים לי כמה ימים בזמירותיו, והתאדה לחור השחור של האוזניות. מקשת סטריאופונית על כל הראש שאוטמת אותך מהמציאות ועד זוג כפתורים זעירים שנדחסים לתוך האוזן ונעלמים. לדעתי בדיקת רופא א-א-ג טובה תאתר כמה אוזניות כאלו אצלי במעמקי תעלת השמע...

להבנתי, חברת אפל מחזיקה מחלקה שלמה אצלם במפעל המבוססת רק על רכש אוזניות אפל שאני מבצע לפרקים. זה שיש להם מארז/מטען קומפקטי אליו אני מכניס האוזניות אחרי השימוש, רק עושה את החיים קלים למי שמוצא/מעלים/בולע את כל המארז ויכול להשתמש בה בעצמו. הטריק של FIND MY PHONE שלהם מעולה. ככה אני יכול לעקוב אחרי המוצא הישר עד ג'נין-ג'נין.

אז בואו נחזור לחלום, שם אני שומע את מיטב האוזניות שרות לי את מנגינות דייר סטרייט האהובות עלי בצעדות הבוקר שלי, כולן קוראות לי ברכות את WALK OF LIFE , בקצב המקפיץ של השיר, מנחמות אותי שזה, זאת דרכו של עולם ואוזניות. באות, טוחנות לך את האוזן במבחר פודקסטים ומקצבים ונעלמות או נושרות למקומות עלומים שאין סיכוי כי נמצא אותן, עד לעונג הבא, כשנמצא ב-EBAY את האהבה האלחוטית הבאה שלנו.

אספרסו

 עם כל השותפות והאהבה אצלנו בבית – אני מוקיר את החברים שמחכים לי על בר האספרסו השכונתי שלנו לשיחות נפש קצרצרות על הבוקר. תענוג קטן, בדרכנו לרענן את מלאי החלב והירקות במקרר, בשליחות המשפחה.

לטעמי, אין כמו לעצור לכמה דקות לשיחה כנה וישירה, להשוואת רשימת הקניות שקיבלנו, לשיחה על שוק המניות האמריקאי שנסגר ערב קודם בסערה, אף מילה על הבחירות המתקרבות ועל החלטות גלובליות עקרוניות בצל משבר האקלים הגלובלי: האם מזג האויר יאפשר לנו בהמשך היום לרדת לשפת הים למשחק מטקות קצר...

לא כולם אוהבים את טעם הקפה. כולם אוהבים "להיפגש לקפה". מכת הקורונה רק הדגישה לכולנו, כמה אנחנו חיות חברתיות. מוכנים להתפשר על הכול – העיקר שניפגש, אפילו על ספסל בגינה הציבורית, באלתור עם כסאות ים מתקפלים שנשלפים בתא המטען לדשא בקרן הרחוב. קפה? – אני תיכף מגיע!

בקפה "לקחת", בכוס שירדה אתנו מהבית, במיכל טרמי שפעם היינו משתמשים בו בנהיגה למשרד – רק שמזמן אנחנו לא נוסעים למשרד, אפשר גם להכין תרמוס זוגי ולחסוך את המעבר ועמידה בתור בבית הקפה. שומרים על ריחוק חברתי מרבי מפחמימות פתייניות ונפגשים ישירות בספסל מול נדנדות הילדים בגן השעשועים השכונתי.

תרבות העבודה בזום, האפשרות לרדת מהבית בין ישיבה אחת לשנייה כשהמצלמות נכבות, הגמישות היצירתית שמפגישה אותנו מחייכים מחוץ לבית, במסכות וכמובן קפה, להפסקת סיגריה קצרה עם חבר, שאצלו כבר אין הפסקות – הוא בחל"ת ארוך טווח, עד מות הווירוס או החברה בה עבד, שנכנסה להקפאה במימון משרד האוצר.

קפה ומאפה, קפה בכרטיסיה מנוקבת בתקווה להגיע לקפה עשירי חינם, קפה באפליקציה עם עשרה אחוז הנחה לטוענים מראש, קפה על חשבון החבר – כי היום תורו להזמין, וקפה על חשבון הבית – כי אתם לקוחות כל כך מושקעים עד שבעל הבית מחליט לצ'פר אתכם הפעם.

זה ממש לא משנה כמה עלה לנו הקפה, זה בהחלט שווה. אין מחיר לתחושת ה"ביחד", אותה הרגשה אינסטנט הנוצרת מיד בכניסה להיכל הקופאין.

תענוג שכונתי קטן בימים בודדים של סגר, חל"ת, געגוע לנכדה צעירה לא מחוסנת ומחשבה על נכד, אזרח אמריקאי בגלל שנולד שם, שעדין לא נפגשנו אפילו לשוקו , בגלל שבוועדת החריגים געגוע חילוני של סבא מחצרו של האדמו"ר "הרב אשי" ברמת אביב לא היווה נימוק מספיק לקבלת אישור יציאה מהארץ...

בצד

 

חמישים שנה אחורה, עם קצת ניסיון חיים ותובנות מסוימות על עצמי – אני מודה. כנראה שבאמת לא ממש הייתי איש של חבר'ה. תראו איך כולם מעורבבים, דחוסים, מכווצים לחבורה אחת מגובשת, ומי עומד בצד, בתנוחת גוף שמשדרת בבירור – אני ואתם.

רובם היום עדיין חברים שלי, רק שאני כנראה לא ממש הייתי חבר אם אני עומד ככה. בצד. לא מחובר.

היחיד שבא עם משקפי שמש לטיול שנתי, עומד בכתף ימין קצת שמוטה, תנוחה שאני מוצא עד היום בצילומים, כתף שנשמטה בגלל ילקוט כבד עמוס ספרים שאהבתי לקרוא או סתם פגם מולד שמניע אותי בחדר כושר עד היום לעבוד יותר על שרירי הכתפיים והחזה... כאילו שזה חשוב או יישר אותי בישורת האחרונה של חיינו.

מצאתי את הצילום הזה לאחרונה בבלוג של שכבת התיכון שלי. פינת נוסטלגיה מדהימה עם אוסף שמות ותמונות של האנשים שעיצבו את השנים היפות בחיינו. זיכרונות שבמבט לאחור רק יכולים להעלות חיוך כשאנו מבינים כמה היינו תמימים, עם מקסימום פוטנציאל, להגיע לירח או להגשים כל חלום.

תסתכלו על הפסים. חולצה אחרת מכל מה שהבנים בצילום לובשים. פסים, ולא בכדי להראות רזה. פסים, כי זה היה באופנה. קרנבי סטריט. ילד עם מודעות, או פשוט דור שלישי למשפחת חייטים מנחלת בנימין לפני שאופנת שוק הכרמל כבשה את הרחוב.

אני מסתכל על החבורה הזאת, ויודע לאן הגענו. מספר פרופסורים, מהנדסים, עורכי דין, נשים מדהימות ומוצלחות בכל התחומים, חלקן יותר מהגברים. אנשים שהצליחו. לא רק מבחינה כספית. ילדים של צפון תל אביב, בוגרי בית ספר תיכון עירוני במגמה של החכמים, הרבה שנים לפני שהפכו את המקום לתיכון לאומנויות וקולנוע, בשנים בהם הבנתי מה זה חשבון דיפרנציאלי, את רזי הדקדוק העברי ועם אילו בנות אוכל להגשים עוד כמה פנטזיות. שהיו לכולנו.

עומד בצד. לא ממש משתלב. ואי אפשר לפספס את זה. שכנראה פספסתי משהו מכל הביחד החברתי שהיה לנו בכיתה.

תנינים בכנרת

לפני כשנה חמקו להם שני תנינים מבריכת הבית שלהם במבוא חמה ושחו להם בשקט בנחל הרדוד, בואך אגם הכנרת. כל זה כמובן לא קרה באישון לילה, כי אני משתמש בזה רק להמחשת נקודה חשובה וזה אשקרה פייק ניוז בגדול, והיה יכול להישאר בגדר תעלומה, אלמלא קיבוצניק סקרן שראה אותם לאחרונה שוחים להנאתם בכנרת המתמלאת במים. ידיעה שהפכה את הכנרת לאגם נס בגרסה הטבריינית, נוסח משכנה של המפלצת הסקוטית הידועה - לוך נס...

אף אחד עדיין לא נפגע מהתנינים האלה, וכולנו מקווים כי הם ימשיכו להתקיים על תפריט עשיר בדגים ודל בטבריניים. תקוות לחוד, ובהלה ציבורית לחוד. עם הופעת הידיעה במהדורת החדשות, אף אחד לא העז להיכנס לכנרת. אלפי תיירים שנהגו לנפוש סביב לאגם בחגים ובסופי שבוע – ויתרו על התענוג ולא היו מוכנים לקחת את הסיכון כי הם או הילד שלהם יהיה הקורבן הראשון לתקיפת תנין בכנרת. אוי, כנרת שלי!...

וואלה – אני בהחלט מבין אותם, למרות שקשה לראות את העצב בפני המסעדנים בטבריה ובעלי הצימרים במושבים סובבי כנרת.

במקביל לניהול הסיכונים המאוד רציונלי באגם הכנרת, נאלצנו בשנה האחרונה להתמודד מול סיכון אחר, ווירלי. סיכון שגם כן הורג, כ-5900 אנשים מתו מהווירוס הזה מתוך כ-9 מיליון אזרחים. משהו כמו 0.065 אחוז מהאוכלוסייה, מתו. סיכון לא מבוטל, מוחשי ביותר, ועם אפשרות לספוג תופעות לוואי קשות למי שלא ימות מהווירוס.

ועדיין, אחוז נכבד מאתנו לא מתחסנים. אותם אנשים שבחיים לא היו מכניסים אצבע לכנרת מפחד הקרוקודילים, הולכים ללא מסיכות, ללא חיסון ועם נימוקים הזויים כי החיסון מסוכן לבריאותם יותר מהמחלה.

תחשבו רגע – תנינים זה מסוכן. ברור. ווירוס מסוכן פחות? כמה אנשים אתם מכירים הותקפו על ידי תנינים עד היום לעומת כששת אלפים קורבנות המחלה?

אז יאללה, איפה אתם מעדיפים את הזריקה, ביד ימין או שמאל? 

שפעת עילוסין

 אז איך אומרים בעברית אורגזמה?

בקבוצת פייסבוק של חובבי השפה עברית, חברים של האקדמיה וכזה, פגשתי אנשים ממש נחמדים. במקום לדון על זרבובית הקומקום הם מדברים ישר ולעניין. בלי משחק מקדים - הם דנו השבוע בתרגום לעברית למושג אורגזמה. כל הזכויות שמורות , אני רק הצצתי ומשתף. אל תקפצו לי עם אביונה. לסבתא שלי אני מניח הייתה אביונה, על החציר בגורן עם אליעזר בן יהודה. דור ה-Z, אלה שעדיין איתנו ומדברים בעברית, רוצים לגמור בטוב. במונחי ישראליים חדשים. וואלה, נהניתי. זה לא עוד מפגש עם המורה שלי לדקדוק עברי שהצליחה להעביר אותי את מבחן הבגרות במרתון של שלושה חודשים בסוף כיתה י"ב בציון "כמעט טוב" - ואולי בגלל זה אני תופס את עצמי לפעמים עם שיגעות כתיב של עולה חדש. גמרמרת , שופכה, שיאון היו רק חלק מההצעות. למעלה ממאה וחמישים חברים חלקו איתנו את הגדרתם העברית החדשה לרגע הסיפוק המיני שביננו – לא באמת חשוב לדעת איך קוראים לו, אלא אם אתם מאלה שמשתפים ורצים לספר לחבר'ה, או לפחות כותבים בוואטסאפ... "אור גז ממנה" , "סוף פיסוק", "מגמרת" היו הגדרות אקדמאית ראויות לציון והכי עכשווי היה "שפעת עילוסין" – מחלה שאין לה כל חיסון ואף אחד לא רוצה להירפא ממנה.

תודה לידידי הצלם נח שחר דולינסקי Noah Dolinsky על התמונה המצורפת המדהימה, עוד סוג של עונג בלתי מוגדר...