בהיכל האקוסטיקה התל אביבי, היכל התרבות, אני לא ממש שומע ברור את הצלילים בשורה 30 ומעלה. זאת אינה תלונה להיכל. זאת עובדה. גילנית. בחודש זה המוקדש לאזרחים הוותיקים – חייבים לומר בקול רם. אנחנו כבר לא שומעים 5:5 את הצלילים.
אם אתם גרים בתל אביב, תשמעו טוב. בכדי לעבור בדיקת שמיעה במכון של קופת חולים מחכים כחצי שנה. רק בסוף אוגוסט יוכלו לומר לכם אם אתם סובלים מליקוי שמיעה או שהבעיה היא כי הנכדים שלך פשוט ממלמלים לעצמם הערות חסרות חשיבות בנושאים שכבר לא נבין לעולם ואף מכשיר שמיעה לא יסביר לי את יתרונות הטקטוק על האינסטוש למשל.
בעולם הדממה אין שמחה. הצלילים העמומים והבלתי מובנים, אינם נושאים אושר. המילים היפות סביבנו נמוגות באוויר, תלויות ומאוכזבות על שלא נשמעו באוזנינו האטומות מבלאי השנים, דפוקות מנזקי השרות הצבאי, מי בתותחנים ואחרים סיירת - כי מי בכלל שמע על אטמי אוזניים בגיל 18 כשרעש מסיבת הטראנס ברקע.
שמיעתנו דועכת לאורך השנים. כמו עוד כמה מערכות בגוף. אם נאריך ימים לגיל מאה ועשרים - כולנו נסתובב לנו עם מכשירי שמיעה. אביזרים חיוביים משני תודעה . מחשבוני AI זעירים שבקרוב יושתלו לנו כצ'יפ עזר אינטגרלי באפרכסת האוזן עם רכיב AI אשר ישפר לנו לא רק את השמיעה אלא את הבנת המידע.
מניסיוני האישי, כמי שמדי שנה הקפיד לבדוק את איכות שמיעתו לצורך חידוש רישיוני התעופתי, אני מכיר את הצלילים הנעלמים. הצלילים שנפרדתי מהם אחד אחד במשך השנים. שחיקה גילנית שמונעת ממני לשמוע את הנכדים המצחקקים עלי מאחורי הגב או את נפלאות האקוסטיקה בהיכל הקונצרטים המקומי.
בשנים האחרונות, כאשר הרבנו לבלות עם חברים במפגשים קולניים לאורך שולחנות ארוכים מרובי משתתפים, שמתי לב כי אני לא מצליח לשוחח עם אלה שאינם יושבים ממש בסמוך אלינו; "היי, מה שלומכם, טוב להיפגש" וזהו. עד לסוף הערב כל אחד מתקשר עם החוג השולחני המקומי שלו - וכל השאר נבלעים בהמולת צלילי הרקע האבוד.
חברים, זאת לא רק בעיה של קשישים. הרבה צעירים חוזרים משדות הנוחב'ה עם צפצופים רמים באוזן. חלקם נפגעו במערכה ואחרים מבילוי ממושך בחיבוק ארוך עם רמקול יותר מדי חזק במסיבת הטבע האחרונה. הסיבות שונות - הנזק דומה. בפעם השנייה שאתה מבקש ממישהו לומר שוב את המשפט האחרון, צריכה להדליק לך מנורה אדומה באוזן. בפעם השלישית שאתה חייב להסתכל על שפתי הלחשן ממולך - חובה לחשוב על האפשרות שאולי הבעיה אינה אצלו. כנראה שאתה מאותגר שמיעה בתחילת הדרך.
הבעיה אינה בבית. את חברתי לחיים אני שומע. כל מילה. גם כשהיא שותקת. את הטלוויזיה אני שומע. בוודאי. רק חבל שזה ביחד עם כל השכונה בעוצמת הגברה מוגזמת. "מאמי, אתה חרש? תחליש קצת את העוצמה או שתתחבר למכשיר עם האוזניות שלך..."
בטלפון הנייד ברוך השם, זה לא נראה חריג. אדם שמסתובב עם אוזניית BT. אולי הוא שומר ראש של האוליגרך השכונתי או איש ביטחון סמוי? אולי הוא בשיחת עסקים חובקת עולם וצריך להקשיב לשיחת הוועידה ולשתות קפה על הבר בו זמנית? ואולי הוא עוד מאותגר שמע גילני שפינק עצמו באוזניות איכותיות זעירות המסננות את רעשי הרקע ומגבירות את התקשורת שלו עם המרחב החברתי...
תשמעו רגע, הידעתם כי הימנעות מטיפול בבעיית השמיעה הדועכת שלכם מקרבת אתכם לשיטיון?
כך אומרים תועמלני מכירת אביזרי השמיעה. הם ממש לא אובייקטיבים - אבל צריך לשמוע להם לפעמים. אם אתם עדיין שומעים עצמונית.
הבושה לעבור את מחסום התקנת האביזר בבוקר על שתי האוזניים ולצאת לשמוע את העולם - עלולה להוביל אותנו למקומות עצובים. להתדרדרות וקריסה פנימית אל השקט. להסתגרות בעולם הדממה שם אין שמחה כפי שפתחתי קודם את הפוסט - אלא מחשבות נוגות של מי שאינו מצליח לקרוא את הצלילים משפתי החבר'ה שלו ונשאר עם עצמו.
בשקט.
מה?!
תל אביבים - כשאתם עם המוקד של קופ"ח חולים מכבי למשל, אל תתעקשו על מכון בדיקה בתל אביב שם התור הראשון הפנוי הוא בפאתי אוגוסט 2025. צלצלתי למכון פרטי ברמת גן העובד עם מכבי. קיבלתי תור לשבוע הבא. לא הייתי בטוח ששמעתי טוב, וביקשתי שישלחו לי הזימון במסרון.
אגב, באוזן הפרטית שלי אני עדיין שומע היטב את כל מה שצריך. אז אם החבר׳ה שלי מהיב"א מרגישים עמוסים לרגע בהגנת שמי המדינה - טלפון אחד ואני מגיע ואשמע גם מטוסים מרוחקים בשמי צנעא או טהרן.
תגובה 1:
מכל רצף מאמרי הדיכאון שנכתבים על ידי גילנים על גילנות ושהמסר שלהם מצטרף למסקנה שאת המלה גילנות יש להחליף לעצבנות כי הרבה גיל אין בגיל, המאמר הזה איכשהו העלה בי חיוך. אולי כי הצלחתי בקלות לקרוא אותו בפונט הזעיר מה שמלמד שהראייה שלי עדיין 6*6, ואם לא אז בערך . מעתה אמור, עצבנות ולא גילנות. כן, יש מלה כזו וממילא במצבנו הלאומי, לנוכח שכנינו המלבבים, עצבנות היא ממילא נחלת הכל, וטוב שבני ה30 הזחוחים יתאמנו בעצבנות לסוגיה כבר עכשיו.
הוסף רשומת תגובה