כשביל קרטר פוגש את פטריק קים

גיבורי נעורי, אנשי הפנטזיה הכי גברית שעיצבה את דמותי, החוברות שקראנו בשקיקה בשעורי תנ"ך מאחורי ספרי הלימוד, המודלים הספרותיים לכתיבה יצירתית, לימודי ההמשך לחוברות טרזן – היו כל כתבי ביל קרטר האקדוחן האמיץ מהמערב הפרוע בואך חוברות פטריק קים, הסוכן החשאי שבידיו הנוקשות שבר כל רעף וניצח כל נינג'ה מלוכסן.

לפני שהגשתי מועמדות לסיירת ה-101 או מטכ"ל, בטרם בחרתי להתנדב לשייטת 13 או לחילופין לקורס טייס – רציתי להיות השולף הכי מהיר במערב. עובדה, בפורים אימי קנתה לי כובע בוקרים ואבי הביא מהשוק חגורת אקדחים ושקית קפצ'ונים, איתם יכולתי לירות חופשי בחברי לדו-קרב בצהרי היום בגינת דובנוב.

בימים לפני שכל נפץ הוא חשש לפיגוע, וכל זמזום הוא הקדמה לכטב"ם – לכל ילדון היה אקדח תופי אישי בין חנוכה לפסח, איתם היינו מתאמנים לשליפות מהירות לקראת הגיוס לכיתה ב' או עד שנבין כי זה לא ממש מרשים את הילדה הכי יפה בכיתה.

60 שנים לאחר מכן, חזרנו לימי האקדח על המותן. רק שעכשיו זה אקדח אמיתי לגמרי, ולא מדובר לאביזר פורימי אלא פיקוח נפש. השר לביטחון פנים מבקש מאיתנו שנלך חמושים באמת. על כל פיגוע שלא יבוא.
סחבק מזויין הרבה שנים. האקדח בכספת. פעם בשנתיים הוא יוצא לריענון במטווח, ופעם ביובל הוא יוצא כמבוגר אחראי לטיולים בביה"ס הנכדים.

השבוע הוזמנתי לצאת לעיר מעורבת. כמו ברלין של פעם, רק בלי גדר מחושמלת באמצע. מצד אחד אנשים עם כיפה, מצד שני אנשים עם כפיה. דו קיום מושלם עוד מימי הכנענים ודוד המלך.

על הבוקר הוספתי למכנסיים נרתיק לאקדח, סמוי אבל זמין. בעל נוכחות, אך רגוע. כמו האקדחים של ביל קרטר ידידי. רק שאצלי זה גלוק 26 עם 15 כדורים במחסנית, יותר ממה שהיה לשולף הכי מהיר במערב בשני אקדחיו גם יחד.

בדרכי ליעד, עצרתי להתרענן בחנות נוחות בתחנת דלק. עשר דקות של התרעננות לגוף ולשלפוחית. כשחזרתי לרכב – תוך כדי התרווחות במושב הנהג הבנתי כי המכנס רופף משהו. לא כי רזיתי. האקדח איננו בנרתיק. אני בסרק מלא. איבדתי האקדח!

שתבינו. באחת חזרו לי כל הסיוטים מהטירונות בסדרת המכין של קורס טייס בבית נבאללה. האיומים על העונש הצפוי למי שיאבד כלי נשק, ישכח אותו לרגע ללא השגחה, לבד מהדחה מיידית מהקורס כמובן.

הפכתי את הרכב. חרשתי את חנות הרווחה. תחקרתי כל אחד מהנוכחים באזור. נאדה. יוק. אין נשק.

במחשבה שניה נזכרתי כי לפני שיצאתי לדרך ישבתי על כורסה עמוקה בבית למספר דקות, ומאוד קיוויתי כי האקדח מונח שם, מחכה ומצפה שיחזירו אותו למקום מבטחים. אינשאללה.

בפגישה המרגשת שלכבודה יצאתי לדרך כבר לא הייתי מרוכז. המחשבות על האקדח האבוד הטרידו מאוד את ראשי. השיחה מול קצין המשטרה בה אני מנסה להסביר את הרשלנות שלי רצה אצלי כבר בראש. מתנצל. מודה. מבטיח. משלם קנס. מקבל שלילת רישיון נשק לשנים רבות. מוזמן לשיחה עם השר לביטחון פנים. מקבל שלושה חודשים בעבודות שירות באבטחת אוטובוס בקדומים. שיחת "יחסינו לאן" עם מדריך הירי שלי במטווח בפעם הבאה. מחשבות טורדניות לרוב עברו אצלי עד ששבתי הביתה. טרוד. לחוץ וכועס בעיקר על עצמי. איזה אידיוט אני.

אחדי 4 שעות של אי וודאות, עם שלפוחית מלאה מרוב לחץ, חזרתי הביתה. קודם כל רצתי לכורסה. כלום. גם על כל הכיסאות בבית לא היה שמץ של אקדח. זהו. מחר אני במשטרה. משתף את כל העולם כמה אני חסר אחריות.

אז הלכתי להתפנות בשירותים. לפחות לרוקן השלפוחית אם אין לי מחסנית לרוקן על המטרה.

ואז, כמו בסיפורי ההגדות. עברה לראשי המחשבה. אולי אני באמת קשיש מבולבל – והלכתי לבדוק את תכולת הכספת שלי.

האקדח היה במקומו הרגיל.

מאובטח ונעול כחוק.

פשוט יצאתי מהבית עם נרתיק נשק ריק.

בשום שלב לא פתחתי הכספת באותו בוקר.

משהו שבחיים לא קרה לי, ומעכשיו גם לא יקרה.

בוודאות.

אני מעכשיו אצא עם אלת בייסבול גדולה להגנה עצמית. אותה אי אפשר לאבד ובטח שלא לשכוח. אקדחים זה כנראה מתאים יותר לטקסס רנג'ר ביל קרטר וסגנו רינגו, או לילדים בפורים של שנות הששים.