דילוג לתוכן הראשי

רשומות

לחנות או לא להיות

  אתם משאירים את המכונית ברחוב, והולכים לעיסוקכם. עם כל חיבתכם לרכבכם, אי אפשר לקחת אותו לכל מקום. וכשחזרתם, כבר בולט ממרחקים לובן הנייר הצמוד לשמשה הקדמית של מכוניתכם. הפתעה. הדופק מואץ למאה ועשרים: מביטים ישר לכיוון גלגלי המכונית. יש סנדלים? אולי הפקח הזה וותיק והוציא מהמחסן סנדל מתכת היסטורי הנצמד ל 24 שעות מסביב לגלגל, בכלל מותר לחנות כאן? צריך פה פנגו? מה השעה? אפליקציית החניה בהתאם להוראות? בתל אביב העכשווית – זה נס למצוא חניה, חוקית או אסורה. רוב הרחובות חצובים, בשיפוצים, צומצמו למפרצי חניה זעירים, שוייכו לקטנועים, לרכבי השכרה עירוניים, והשאר מוקדשים לקורקינטים מושכרים, כך שאם מצאת מקום – תחנה. האלטרנטיבה היא לנסוע עד מגרש החניה בפארק הירקון ולחזור משם עם תחבורה ציבורית.... כך שהשאלה היא לא אם נקבל דו"ח אלא מה יחכה לנו בפתק מתחת למגב המכונית שם מצאנו כבר הרבה הפתעות. נעימות, מרגיזות, מחניפות וגם מעצבנות. דו"ח על חניה אסורה דינו כרולטה רוסית על סך ידוע. לקחתם הימור ונכשלתם. נא לשלם עד לתאריך כך וכך, אחרת הסכום יוכפל, ישולש, הוצאה לפועל, לא תקבלו את רישיון הנהיגה לחידו...

מנותק קשר

  מה שכחתי? ביד אחת שקית זבל אורגני. ביד השנייה שקית אריזות פלסטיות לפח הכתום, מתחת לבית השחי כמה עיתונים ישנים לפח מחזור הנייר, עוד צרור מפתחות כרוך בין האצבעות בעודי מנסה להיזכר אם לקחתי ארנק. זהו, אפשר לרדת למטה. רגע, מסיכה יש לי בכיס? סופי, מזמין המעלית. חוזר ומכריז : "מאמי – שלום, יורד לשתות קפה עם חבר!". סיימתי את השיגור מהבית. מתקדם בצעד חפוז ומצמצם זמני איחור. כמעט מגיע ליעד. בקצה כבר רואה את החבר יושב בהמתנה ומסמס לעצמו משהו בטלפון. פאק! טלפון. לא לקחתי הטלפון. נאס"א, יש לנו בעיה? סריקה מהירה של כל המטלות הפתוחות, האנשים שאמרו שיתקשרו אלי, אנשים שהבטחתי להתקשר אליהם. לא נורא. בואו נאמר שאם הסוללה הייתה נגמרת לי במפתיע הבוקר – זה לא היה נורא. מה שנורא זה - העלבון הפרטי שלי, איך יכולתי לשכוח?! אז רגע, אפשר רגע לשים האגו והעלבון בצד? מה קרה? התנתק הקשר לשעתיים? רווית מהבנק לא תתפוס אותי? רוני לא יקבל תשובה אם אני בא לשחות אצלו בבריכה אחה"צ? ששון ימשיך ויתגעגע עד שאשיג חזקה על הטלפון שלי במהלך היום. בקיצור – מעכשיו ועד לסוף כוס הקפה השניה הבוקר, כל תשומת לבי בש...

מתח מיני

מיני. נוכח כל הצפיפות התחבורתית בין גדרה לחדרה בימים כתיקונם, החלטנו כי הפתרון יהיה מיני. משהו קטן, זריז, לא תופס הרבה מקום בחיים, פונקציונלי. נכנסים, יוצאים, גומרים והולכים הלאה, ליעד הבא. אם עד לאחרונה נדרשתי להחזיק מכונית גדולה יחסית שמתאימה לנסיעות ארוכות עם ארבע אנשים וציודם האישי, הנסיבות השתנו. אני מדבר על מכוניות. לא על מין, למי שלא הבין אותי בגלל הפתיחה המבלבלת. בגיל השלישי, מה זה בכלל גיל שלישי, הצרכים משתנים. כבר לא עולים למשמרת של יממה אי שם במרחק מאתיים ק"מ מהבית. כבר לא עולים עם חברים למשמרת ברכב אחד שצריך לסחוב את כולם פלוס הגיטרה של מני שאוהב להתאמן בשעות המנוחה שלו להגיע לצליל המושלם שרק הוא שומע, כי בתחנות הרדיו משום מה לא משמיעים את ההקלטות המדהימות שלו. עוד שינוי פנסיוני. שינוי רכב. שנה של סגרים ובידוד עזרו לנו להבין שאנחנו לא ממש צריכים שתי מכוניות. מכונית אחת באמת מספיקה. לאן כבר נשאר לטייל כשהתור לחדר בצימר בגליל הוא חודשיים בהמתנה, במחיר של סוויטה בלונדון? מצאתי בית חם לאוטו השחור ששירת אותי בנאמנות חמש שנים אחרי כשבוע חניה ביד2. פגשתי בחור צעיר שיקרע לו א...