סיפורי אבי דר

 

 

  נפילת פיקסו   אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב ג' מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה... אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת. ידידתי המלונאית, טסה לאיסטנבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למד...

 

 מסביב יהום הסער ברגע האחרון התפנה מקום בצימר רב-חדרי וקפצנו על המציאה. בין ההפגנות למחאה, אחרי סדר פסח כהלכתו ועם בטן מלאה בכל טוב המטבח היהודי המסורתי, שמחנו לשוב ולשוטט בשבילי אצבע הגליל עם נגיעות של פאתי החרמון. למרות מזג האוויר החורפי הצפוי, בהתעלמות ממטח הרקטות מדרום לבנון וסוריה על קנטון הצימרים הישראלי, ללא כל אריזת קייטרינג לנופש בסופ"ש קליל, פשוט ארזנו תיק טיולים קל, עלינו על הג'יפ בצלילי בית השמש העולה, והצטרפנו לעוד שלושה זוגות שזכרו לנו חסד אהבתנו לבריכות הקצינים ויינות הגולן. מאחר ולא היינו מעורבים בתכנון המוקדם של הטיול, זרמנו. עם הנחלים שנבחרו במסלול הטיול, עם הבריכות והגבים, עם התפריט והלו"ז. מה שיוצא - אני מרוצה. טוב, לא לגמרי. למשל כשהגרילו את החדרים בצימר, לא ממש צעקתי יששששש! כאשר אנחנו קיבלנו את החדר הכי קטן בגליל העליון, והחברים שלנו שזכו בחדרם ביושר  בהגרלה, פרקו מזוודות ביחידת הורים עם ג'קוזי ושירותים צמודים. מזל שאין לי שלפוחית רגיזה, ורק אצא במהלך הלילה מהחדר פעמיים לשחרר לחץ מהיין האיכותי שנלגום בארוחת הערב. זרמנו והגענו לנחל סער. קצת אחרי ...

לפעמים משיח ורדים צומח לו שושן אדום קוצני ומרדני, בלתי צפוי שמשנה את כל הערוגה. הילדה שלנו מהפכנית. הבחורה הצעירה שסיימה את ביה"ס התיכון הכי צפונבוני שיש בלב רמת אביב, הנערה שהחליטה להתנדב לעוד שנת מכינה לפני הצבא ולהכיר את המדינה שהסבא שלה נלחם עבורה; הקצינה הצעירה שחרשה את הארץ בתחב"צ, תומכת באלמנות ושכולים, פצועים ונכי צה"ל, נפגעי החטיבה הכי מעטרת ברמת הגולן; הבת שלנו שלמרות עוצר הטיולים בעידן הקורונה לא ויתרה על חוויית ה"טיול אחרי" עם תרמיל גב ענק וכבד, מי שהלכה בעקבות צ'ה גווארה במסעותיו על אופנוע בדרום אמריקה, רק שהיא עשתה זאת בטרמפים בין חופי הזהב לטראקים תלולים של הרי געש, והדאיגה את הוריה בין שיחת טלפון אחת לשנייה שהגיעה אחרי הרבה ימים ועשרות סמסים מודאגים. בעבר דאגתי לה ברחובותיה האפלים של תל אביב. לך תדע איך ולאן היא יוצאת לבלות עם חבריה. "אבא, אל תדאג. אני שומרת על עצמי", היא אומרת. ואז אני דואג עוד יותר ומשאיר את דלת חדר השינה שלנו פתוח, בכדי לשמוע אותה חוזרת הביתה באשמורת השלישית על קצות האצבעות בכדי שלא להעיר אותי, ואז אני נרדם ...

  שכונת צוקי אביב, הכי צפונית מערבית של העיר ללא הפסקה, עוד לא ממש שכונה. יותר אתר בניה, סלילה, קליטת משפחות חדשות והרבה אנשי סקטור הבניה שבאים מוקדם בבוקר, מרעישים ועושים הרבה אבק, ומעט משפחות שעדיין לא הבינו מה אופי השכונה.  מי דיירי השכונה? מעט בני מזל שאבותיהם רכשו מגרשים קטנים במקום שכוח אל ויזמי בניה שנים רבות; הרבה משדרגי דיור שהגיעו מהפריפריה וקבוצה לא מבוטלת של שוכרים ארעיים שבאו לבדוק האם השכונות הצפונות של תל אביב עדיפות על מגורים במרחק נסיעת בוקר של למעלה משעה מהמשרד בלב העיר. התמהיל מרובה השוכרים בבית משותף מחייב תחזוקה המעדיפה את הטווח הקצר, ללא השקעות ארוכות טווח או תחזוקה יסודית בבניין - כי השכירות היא לתקופות קצרות ואף אחד מהשוכרים אינו מוכן לתחזוקה מונעת, כפי שבעלי דירות היו מעדיפים. הנכדים הצעירים שלנו הגרים בשכונה לא ממש זוכרים כי עד לאחרונה היה שם שדה תעופה. פעיל ועמוס ביותר. טיסות אזרחיות לאילת וגם לחו"ל, טייסות תובלה למסוקים של חיל האוויר ששרתו את המפקדים הבכירים מהקריה שנזקקו למוניות אוויריות בצבאי הסוואה. בשנותיו האחרונות של הבסיס, פתחו מסלול הליכה לאז...