הלוחשת לסוסים

לפעמים משיח ורדים צומח לו שושן אדום קוצני ומרדני, בלתי צפוי שמשנה את כל הערוגה.

הילדה שלנו מהפכנית. הבחורה הצעירה שסיימה את ביה"ס התיכון הכי צפונבוני שיש בלב רמת אביב, הנערה שהחליטה להתנדב לעוד שנת מכינה לפני הצבא ולהכיר את המדינה שהסבא שלה נלחם עבורה; הקצינה הצעירה שחרשה את הארץ בתחב"צ, תומכת באלמנות ושכולים, פצועים ונכי צה"ל, נפגעי החטיבה הכי מעטרת ברמת הגולן; הבת שלנו שלמרות עוצר הטיולים בעידן הקורונה לא ויתרה על חוויית ה"טיול אחרי" עם תרמיל גב ענק וכבד, מי שהלכה בעקבות צ'ה גווארה במסעותיו על אופנוע בדרום אמריקה, רק שהיא עשתה זאת בטרמפים בין חופי הזהב לטראקים תלולים של הרי געש, והדאיגה את הוריה בין שיחת טלפון אחת לשנייה שהגיעה אחרי הרבה ימים ועשרות סמסים מודאגים.

בעבר דאגתי לה ברחובותיה האפלים של תל אביב. לך תדע איך ולאן היא יוצאת לבלות עם חבריה. "אבא, אל תדאג. אני שומרת על עצמי", היא אומרת. ואז אני דואג עוד יותר ומשאיר את דלת חדר השינה שלנו פתוח, בכדי לשמוע אותה חוזרת הביתה באשמורת השלישית על קצות האצבעות בכדי שלא להעיר אותי, ואז אני נרדם רגוע. עד לערב הבא.

מיכל גז מדמיע שקיבלה פעם כחיילת שמר עליה היטב עד הלום. אין לי מושג איך צעירות בטיול אחרי צבא ב"שביל החומוס" בדרום אמריקה מגינות על עצמן בסביבות אלימות, שורצות בשודדים/גנבים אנרכיסטים או סתם מניאקים המשתמשים בסם האונס בין כל הסמים הזמינים בטיולים שכאלו. לשמחתי היא חזרה עמוסת חוויות ונטולת צלקות בגלל אירועים פליליים, משנה שלמה בה חלמה בספרדית במרחב שבין תעלת פנמה למיצר מגלאן.

זאת להבדיל מאחותה, שבאותו מחוז אך כמה שנים קודם לכן,  נשדדה בעודה חולמת בחדרה, כנראה בגלל גז מרדים, והתעוררה בחדרה במלון לחלום רע באמת. הפאוץ' עם כל הכסף והתעודות שהיה מתחת לכרית שלה, נגנב עם עוד כמה פרטי מסע חיוניים כמו מצלמה, רמקול, וכרטיסי אשראי.

כל אחד – והקרמה שלו. רק שהאנרכיסטית שלי לא עוצרת באדום. אחרי ששיתפה עם רוה"מ נתניהו את דעתה עליו במסדרונות הכנסת וגורשה מהכנסת על ידי מאבטחיו – היום היא מפעילות מחאת הסטודנטים, יוצאת כל יום להפגנות אלימות בלב תל אביב. כשאני רואה את פרשי המשטרה מסתערים על הצעירים המפגינים, נחמץ הלב. לא. זה לא יכול להיות. הצעירים האלה – הכי איכותיים שיש, הגיעו לשם במקום ללכת לאוניברסיטה או לעבודה, כי העתיד שלהם ושלנו בסכנה.

נכון שאנחנו מתמידים להתייצב על הגשרים, במוצ"ש להתכנס בקפלן, ולצקצק בקבוצות הוואטסאפ את הפחדים שלנו. אבל זה כלום לעומת גל המחאה של הצעירים. נכון שהם חנונים בוגרי הגימנסיה ועד היום לא ממש  שמעו אותם צועקים אלא במועדונים או במופעי הפארק -  אבל, אחינו מהפָמִליה, אל תטעו. זה שאתם הולכים עם סכין יפאני בכיס לא ממש יכריע את המערכה. זה שיורדת מכונית בשער הגיא בואך אילון מלאה בבריונים שחושבים ש"רק כך" ולא אחרת לא באמת מפחיד את מיטב בנינו שעברו בהצלחה את הגיבוש לשייטת וליחידות מובחרות, ולא כולם באמת הלכו ל-8200.

אז יכול להיות שזה ייגמר בכאב. הרבה יותר מדמם מסימנים כחולים בכתף וגרון ניחר. את הנציגה שלנו כבר כמעט מחץ פרש משטרתי כאשר ניסה לעשות את מלאכתו מעל ומעבר. את הפחדים מנזקי מסע בדרום אמריקה מחליפים אצלנו כעת חששות לפני כל ירידה לאילון או עליה לכנסת. כי דמוקרטיה כנראה לא מקבלים בחצי-חינם.  אחים אנחנו, ולמרות זאת יהיו גם דמעות, כאב, ויכוחים ומריבות עם אחים חמי מזג.

צילום שפורסם ב"ניו יורק טיימס"