דילוג לתוכן הראשי

רשומות

שלומק'ה ומלחמתו בדררות

  את הציפורים  האלו רק חתול יכול לנצח. או סופר-ציפור חזקה שתנחת בארצנו במקרה, תראה כי טוב, ותתנחל על צמרות עצי תל אביב. כמו שהדררות נחתו פה לפני שנים ונישלו את הנחליאלי, הדרור והבולבול משמי עירנו. למען האמת, זה ממש לא חשוב לי מי הציפורים השולטות פה. מבחינתי - אני נותן כבוד לאבולוציה, גם אם אנחנו לפעמים מתערבים באופן מלאכותי ומייבאים בלי כוונה שחקנים זרים שמשנים את המאזן העדין של הטבע. הדרורים הקטנטנים האפרוריים פחות יפים התוכים הירקרקים החזקים או הציפורים צהובות המקור שבניקור אחד יוצרות ציוץ חדש בשכונה. הצמרות מתכסות מדי ערב בירקרקים מעופפים רעשניים המנסים לנוח קצת לקראת יום חדש בו יחודשו המטסים בשמי השכונה להשגת עליונות אווירית מוחלטת מול הציפורים הוותיקות שנמוגות לאזורים פחות ראויים לקינון. לא הייתי מעלה את הנושא, אילו לא נפגעתי קשות מהחבר'ה החדשים האלה. ציפור סקרנית, עם מקור חזק וחסרת נימוס, מנקרת כל דבר. כולל צינורות השקיה, צנרת ניקוז מזגנים, צנרת גומי המגן על מערכת הגז במזגני החלון המפוצלים ובמקרה שלי - ניקור עד חורמה של כבל חשמלי חיצוני שמחבר בין מנוע המזגן למערכת הפנימי...

רחל שפירא. לא המשוררת. מפתח תקווה.

לפיני הייתה יד חזקה. לא בפוקר. בתחרויות עם חיילים משועממים בשק"ם. בהורדת ידים, לא היו לו מתחרים ביחידה. במועדון הקצינים, בין סיבוב דומינו לאכילת טוסטים טעימים שהכינה לנו המאמא מטילדה, הדמות האימהית שדאגה לנו לאורך כל השירות הצבאי במחנה המבצעי - פיני בעיקר שתק. את העבודה עשה במדויק ובנחרצות, בלי הרבה בדיחות אבל עם ציניות נעורים של בחור שהגיע מפתח תקווה היישר למצפה רמון, ליב"א המשקיפה על בית הספר לקצינים אי שם חמש דקות ממצפה רמון, קצת לפני מלחמת ששת הימים כסגן משנה זוטר. בחור מוצק, עם בלורית מדולדלת המבשרת מפרץ גדול באופק הקרוב, עם לב זהב ותחכום של אם המושבות. כשהגיעה ליחידה החיילת הצעירה רחל'ה, תוך מספר ימים היה ברור לכולם. רחל'ה מסודרת. היא תהיה החברה של הקמנ"ק. התפקיד המבצעי הכי בכיר ביחידה בתפעול השותף. הקצין שמנהל את ההגנה האווירית מחד ואת ההתנהלות המבצעית השוטפת לאורך היממה. עלק המנכ"ל של היב"א, ומי לא רוצה להיות החברה של המנכ"ל, גם אם הוא רק בן 20 וקצין זוטר. "לפינילה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך...

ביום שאחרי

זהו טור חדש למציאות חדשה. השבוע אנחנו יוצאים לדרך אחרת. יצאנו מעזה ואני תיקווה   שעזה תצא לנו מהחיים. תל אביב מהשבוע מתעוררת למשהו אחר. משהו שלא דנו בו עדיין. היום שאחרי עזה. עיר ללא חטופים. אם לא קרה לנו השבוע אסון, עלבון, שיגור שגוי או דו"צ   טרגי – אנחנו כרגע בתום שבוע ראשון של הפסקת אש וחזל"ש מדורג. השיבה לשגרה שכל כך התגעגענו אליה. השעמום של היום שאחרי. כשנגיע ליום שאף אחד לא באמת דן בו – איך ייראו חיינו אחרי שכל החטופים, הנעדרים, הנרצחים ו"כולם" יחזרו   ו"עכשיו" זה אתמול בערב. ביום שבמעבר כרם שלום יכנסו מכוניות הטויוטה עם ה-98 האחרונים. כשאחרוני השמות ברשימות יגיעו עם אנשי הצלב האדום לשטחנו לימים טובים יותר. ביום בו מונה החטופים   הדיגיטלי במרומי רב הקומות שמעל לנתיבי אילון יציג – אפס. כמעט חמש מאות ימים עברו, והעיר שלנו כבר לא אותה תל אביב. השינוי – חד וכואב. הסיסמה דמו-קרט-ריה מהפגנות ההפיכה החוקתית, השתנתה לכו-לם של המשפחות הבוכיות, ומחר זה כבר יהיה משהו אחר. עתיד לאומני, ישראלי וחילוני מפוכח יותר. צברנו מאות ימי מילואים. איבדנו התמימות. ה...

הילטון – לא המלון. החוף.

  שבת בבוקר. יום יפה. תכול השמים ואפס גלים. הים "פלטה". אפשר ללכת על המים עד לרנקה. ממעל, הכטב"ם הציוני מזמזם בשמי תל אביב עלק מגן עלינו מפני כטב"ם חות'י מזדמן שאינו שומר שבת. הבילוי החינמי על שפת הים, בהליכה זוגית,  באימון אירובי, בריקודי עם בזוגות או כמונו – עם כוס קפה מול האין גלים. הכי רגוע והכי TLV . עונג תל אורבני הכלול בארנונה המופקעת, הפרוש בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי.   אנחנו בחרנו את חוף הילטון. בעיקר בגלל הגעגוע. לימי הספידו. שלנו.  עונג תל אביבי בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי שם אנו נלחמים בקיץ במדוזות ובחורף מתענגים על ארוחת בוקר אישית בשמונים ש"ח כולל קפה והרבה שמש חורפית. נס בחוף שרתון. על החוף, בין השולחנות, מתעופפת להקת הדרורים האחרונה בעיר. מנקרת את שאריות הפחמימות שהשאירו הסועדים שלפנינו. מאושרות בשמש הבוקר כמונו. ציפורים ניצולות שואת המאינות והדרארות שנישלו אותם משמי רוב שכונות העיר. מצאנו מרגוע. הציפורים שמפחדות מהדרארות התוקפניות ואנחנו מכל יתר הצוררים שקמו עלינו בשנה האחרונה א...