ביום שאחרי

זהו טור חדש למציאות חדשה. השבוע אנחנו יוצאים לדרך אחרת. יצאנו מעזה ואני תיקווה  שעזה תצא לנו מהחיים. תל אביב מהשבוע מתעוררת למשהו אחר. משהו שלא דנו בו עדיין. היום שאחרי עזה. עיר ללא חטופים.

אם לא קרה לנו השבוע אסון, עלבון, שיגור שגוי או דו"צ  טרגי – אנחנו כרגע בתום שבוע ראשון של הפסקת אש וחזל"ש מדורג. השיבה לשגרה שכל כך התגעגענו אליה. השעמום של היום שאחרי.

כשנגיע ליום שאף אחד לא באמת דן בו – איך ייראו חיינו אחרי שכל החטופים, הנעדרים, הנרצחים ו"כולם" יחזרו  ו"עכשיו" זה אתמול בערב. ביום שבמעבר כרם שלום יכנסו מכוניות הטויוטה עם ה-98 האחרונים. כשאחרוני השמות ברשימות יגיעו עם אנשי הצלב האדום לשטחנו לימים טובים יותר. ביום בו מונה החטופים  הדיגיטלי במרומי רב הקומות שמעל לנתיבי אילון יציג – אפס.

כמעט חמש מאות ימים עברו, והעיר שלנו כבר לא אותה תל אביב. השינוי – חד וכואב. הסיסמה דמו-קרט-ריה מהפגנות ההפיכה החוקתית, השתנתה לכו-לם של המשפחות הבוכיות, ומחר זה כבר יהיה משהו אחר. עתיד לאומני, ישראלי וחילוני מפוכח יותר.

צברנו מאות ימי מילואים. איבדנו התמימות. הליברליזם התאייד. השלום עכשיו, כבר לא באמת אוהב את בני דודינו. החלום לרילוקיישן התמוסס מול הכתף הקרה שקיבלו הישראלים היורדים מהשכנים החדשים מעבר לים שכבר אינם בדיוק אוהבי ישראל בלשון המעטה.

הצעירים מערי השינה שגדשו את דירות הסטודנטים בלב העיר – מסיימים אט אט את חוזי השכירות שלהם וחוזרים לגור עם ההורים. לכולנו יש מחסור בכסף ללוקסוס שכזה. המלצרים שעלו על מדי מילואים  - לא בטוח שעכשיו המסעדה בה עבדו עדיין עובדת. עשרות מסעדות נסגרו בשנתיים האחרונות. אימפריות ההייטק שכחו מתי בפעם האחרונה גייסו תוכניתנים מתחילים לפרויקט חדש ושילמו להם כל מחיר לכסות שכר דירה של עשרים אלף ₪ לדירת סטרטפיסט אופטימי מול מגדל המשרדים בלב תל אביב.

אנשי מילואים שהצליחו לתמרן בין שרות מילואים פעיל במשמרות  מבצעיות או בכוננות והמשך עבודה אזרחית חלקית במקביל – כבר לא ייהנו מתוספת השכר הנדיבה שבאופן לא צפוי הקלה את  הכאב והצער על החברים שנפלו בשנה האחרונה. ביום שאחרי יהיו פחות סיבובי צ'יסרים. כבר לא יהיה צורך להזמין שולחן במסעדה שלושה שבועות מראש. גם לא שלוש שעות.

תרבות העבודה ההיברידית תתאדה, וכולנו נחזור למשרד. מצאת החמה ועד לצאת הנשמה. לא כמו פעם. לפני שנה. כשבאמצע היום יכולנו לשלב משחק עם הילד  החולה בבית בזמן שאנחנו בזום עם הלקוח.

העומס באילון יפחת. בטוח. אנשים יחזרו לעבוד על באמת. מהמשרד. יחזרו לטוס לחופשה בחו"ל. יחזרו להתגורר בפריפריה המטווחת. יחזרו למסגרות החינוכיות המקוריות. יחזרו להיות כאנשי תשפ"ג. כמו לפני שנתיים וכאלפיים הרוגים.

נמנענו לדון מה יהיה ברצועת עזה המפונה. מסיבות פוליטיות. אבל למה נמנענו מלהתכונן למה שיהיה פה, בתל אביב, ברבע אחרי המלחמה. כשאחרון החטופים יחזור, אוגדות המילואים ישתחררו, הצ'קים של מס רכוש וביטוח לאומי יפסיקו להגיע כל חודש.

רק  חלומות הבלהה ימשיכו להדיר שינה מעינינו בלילה, כי כבר נגמר לנו התקציב לשיחות עם הפסיכולוג שבעצמו כבר לא ישן בלילה אחרי ששמע על זוועות השנתיים האחרונות והפחדים האמיתיים של כולנו.

חטופים - נהדר שחזרתם. שיקום, תקומה, רפואה שלמה וחיבוק ענק. מעכשיו אפשר להפסיק עם התפילה המשותפת בכל הופעה או מפגש חברתי לשובכם. אתם כבר פה. שובו הביתה. עכשיו אנחנו נדאג ששום דבר כזה לא יחזור באוקטובר הבא, והפתעות נשמור למסיבות יומולדת ולא למסיבת טבע.