סיפורי אבי דר

  ישראל היא אכן מדינה של בין המלחמות: מלחמות קצרות של שישה ימים, מלחמות ארוכות של שנתיים, ומלחמות מוניציפליות שלפעמים צריך הרבה אורך נשימה עד שהצדק מנצח. קחו לדוגמה את הזוג מיכאלה ונמרוד. שמות בדויים כמובן כדי לשמור עליהם מאימת פרחי העירייה. הם חיים באושר בלב תל אביב משנת 2005 ועד היום. זוג משמים שהחליט שאין לו צורך להתמסד רשמית בישראל. הסכם נישואין מפעם באי שם באירופה הספיק להם. הם חיים ואוהבים כמו עוד הרבה זוגות תל אביביים, רק בלי שעברו אצל רב, עורך דין או ידוען שעורך חתונות בהרבה הומור ובחוסר סמכות. כמי שמכיר אותם עשרות שנים, אני מעיד כי הם הכי ביחד שיש. הם גרים בדירה הרשומה על שם הגברת מטעמים השמורים עמה, וזה באמת לא ענייננו. "לא מספיק לגור ביחד, תביאו טבעת" נשמע נהדר, עד שהזוגיות חסרת הכתובה והכשר פורמלי הגיעה לפקידי עיריית תל אביב, שהתקשו להכיר בנמרוד כתושב העיר לצורך קבלת תו חניה. 14 שנים סירבו הפקידים להכיר בו כזכאי, למרות שכתובתו הרשמית במשרד הפנים הייתה רשומה בתל אביב, ואף שהיה לו סוג של הסכם כתוב המסדיר את מגוריו המשותפים עם אשתו. כתובתו לכל דבר ועניין, כולל מש...

 ביום רביעי ימלאו 12 שנים מאז נפטר אריק. הלב שלי מלא בגעגוע לקולו, למערכונים, לתקווה שאולי יחזור להופיע בפעם האחרונה. הזמר שסירב להצעה נדיבה מעיריית תל אביב - עוד הופעה אחת בפארק הירקון תמורת 6 מליון שקלים. עקשן ודעתן. מעדיף להיות בבית. עם התוכי יוסי, עם סימה. עם השירים ועם עצמו - לא יחזור לבמה יותר. השבוע סיימנו את הסיור האורבני הלילי שלנו בבית הקברות הוותיק ברחוב טרומפלדור. שם, במרחק של כ-700 מטרים בלבד מביתו הנצחי ברחוב חובבי ציון 40, טמון כבר 12 שנים הזמר הישראלי הגדול מכולם - אריק איינשטיין. עמדנו ליד המצבה הצנועה, מרגישים את החלל שהותיר אחריו האיש הגבוה, זה שלא הפסיק לכתוב, ליצור ולשיר, כמעט עד יומו האחרון. הפער בין חייו השוקקים לבין השקט שבין המצבות הוא תל אביבי ועצוב כאחד. אריק לא היה רק זמר, הוא היה פסקול חיים שלם לדור שזימזם את שירי להקת הנחל ולהקת בצל ירוק בנערותם. הוא היה הספורטאי המצטיין בנעוריו, השחקן הכריזמטי, כוכב הקולנוע שחלקנו גדלנו על סרטיו, ובליבו - חבר נאמן ובן אדם טוב. הוא היה תל אביבי מובהק, על כל גווניו, חילוני שורשי, ובעיקר, אוהד הפועל תל אביב בכל רמ"ח איב...

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...

זהו. הגעתי לנקודת האל-חזור. עם זה שענבים עולים ארבעים שקלים אני חי בשלום. פשוט לא אוכל ענבים. עם כרטיס אוטובוס במחיר שמונה שקלים קל לי לחיות. יש לי פטור. אבל כשנכנסתי הבוקר לתחנת דלק ברמת אביב לנקות את המכונית הקטנה שלי ונדרשתי לשלם 120 שח לפני טיפ - הרגשתי שקשה לי. המחיר.  אגב, מדובר ברכב קטנטן, ולא בג׳יפ או SUV. טרוף של מחיר.  מילמלתי משהו הקשור לחוסר השפיות של המחיר, ונסעתי הביתה ברכב לא נקי. אפשר לחשוב כי האוטו נשטף בשמפניה איכותית והמפעיל בוגר תואר שלישי בתפעול מכונות שטיפה אוטומטיות. אותן מכונות שעובדות באותו מתקן שנים רבות, רק שהמחיר נסק. שירות בסיסי שעד לפני כמה שנים שילמנו עליו פחות מחמישים שקלים, הפך לטיפול מותרות לא בר השגה. לפחות עבורי.  מצד שני ירד לי האסימון. הבוקר הבנתי. ערך השעה שלי - לפחות 240 ש״ח. נטו. לא פחות. ממש קטן עלי לקחת דלי עם ספוג ומטלית ניגוב, לרדת ולהבריק את שתי המכוניות שלנו תוך פחות משעה. המים על חשבון השכנים. שואב האבק האלחוטי שלנו רק ישמח אם אוציא אותו מהארון לחניון. הסבון ונוזל הברקת החלונות נמצאים אי שם בבית, וזמן הרי יש לנו בשפע. 240 שח...

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

מסעדת "השחף" בתל אביב היא תופעה מקומית, בעלת שני צדדים שונים לחלוטין. צד א' שלה פונה למתחם המהודר והמתחדש, מעוטר בקיר פסיפס מרשים המושך את העין, וחזיתו ממוקמת באופן אסטרטגי אל פארק המסילה בפינת רחוב הרצל. בחזית זו פועל בר מעוצב ומושקע, אינטימי, שיכול להכיל בנוחות כעשרה שתיינים. כאן הבליינים, בעיקר צעירים מהשכונה, שותים משקאות איכותיים על רקע פס קול נוסטלגי של שנות השמונים מהמאה הקודמת. זהו הפן המצוחצח והטרנדי של תל אביב החדשה. אולם, החזית האחורית היא הסיפור המעניין באמת, והיא זו שמושכת אליה קהל נאמן ומגוון יותר. זוהי מסעדת דגים ופירות ים בטעם אמיתי, מחוספס, של יפו הישנה והטובה. הסועדים יושבים על אספלט סימטת בית הבד, רחוב צדדי הנחסם לתנועת רכבים מדי יום בשש בערב. הרגע הזה הופך את הסימטה למרחב שלם של אוכל רחוב איכותי, טעים, בסיסי, לא מתוחכם, וחשוב מכל, לא יקר. השרות נהדר, יעיל ומחויך, והקינוחים מחזירים אותך אחורה בזמן: קרם בוואריה בנוסח המיתולוגי של ה"מי ומי", מוס שוקולד עם רסיסי מלח לאיזון מדויק, וקציפת לימון קלילה. אלו קינוחים שזכורים לי היטב כמאכלים שנהגתי ללקק...

 איפה הייתם כשהחטופים שוחררו מעזה? האם נשארתם ספונים בבית, מול הטלוויזיה ומחכים לראות את החיבוקים הראשונים, או התכרבלתם במיטה ועקבתם בנייד דרך שמועות ב"טלגרף" של מקורות חסויים המאשרים כי עוד מעט, לפני שטראמפ נוחת, כל החטופים ינחתו בשיבא? אני "קיבלתי את פניהם" בבאלי. סוגר טיול מדהים במדינה מוסלמית ענקית, שכמעט סגרה איתנו הסכם ידידות, אך ברגע האחרון התביישה לצאת מהארון. הם העדיפו את ההצמדות הפסיבית לסכסוך בלתי פתיר בעליל, על פני הכנסת האורחים למטיילים הישראלים תאבי החיים והעינוגים. התרמיל בבאלי, הראש בכיכר זו דואליות ישראלית טיפוסית. לא משנה כמה רחוק אתה מתל-אביב. אתה יושב באוטובוס תיירים אי שם במרחק יממה של דילוגים טרמינליים מהבית, ושומע את המדריך מסביר על מקדש הינדי מרשים ביותר - והראש שלי נמצא בנקודת המפגש הקבועה שלי עם חברים בכיכר החטופים. מאחורי עמדת בקרת הסאונד, שם נהגנו לעמוד עם הדגל בכל מוצ"ש ולזעוק את שמות כל החטופים בקול גדול שנשמע כנראה עד לבית הלבן. עמדנו עם דמעות בעיניים, קהל של לוחמים, ממקימי המדינה ועד תיכוניסטים שבאו לעזור להילחם על עתידם - על הדמ...