שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את החברותא על הציפרלקס. צעדי הבוקר על הטיילת של תל ברוך עבורי הם החימום הקבוע, סוג של מדיטציה מאולצת לקראת הבשורות שבטח יגיעו בהמשך היום; בשנים האחרונות הבנו כי יש בשורות יותר קשות מטלפון מהבנקאי שלך על היתרה שאין לך בחשבון. יש טלפונים יותר משמעותיים. כמו צמצומי כוח אדם בהייטק שיפגעו באחד מבני המשפחה, ועד, חס וחלילה, ההודעה הנוראית של דובר צה"ל בנוגע לבן של חבר טוב, ההוא שהתגייס לא מזמן לסיירת מובחרת עליה חלם כל נעוריו. אבל בינתיים, בשש בבוקר, הטלפון עדיין בכיס. שקט. מותר לחשוב, או לפחות לנסות לעשו...