איפה אתם בקיץ הזה?

שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את החברותא על הציפרלקס.

צעדי הבוקר על הטיילת של תל ברוך עבורי הם החימום הקבוע, סוג של מדיטציה מאולצת לקראת הבשורות שבטח יגיעו בהמשך היום; בשנים האחרונות הבנו כי יש בשורות יותר קשות מטלפון מהבנקאי שלך על היתרה שאין לך בחשבון. יש טלפונים יותר משמעותיים. כמו צמצומי כוח אדם בהייטק שיפגעו באחד מבני המשפחה, ועד, חס וחלילה, ההודעה הנוראית של דובר צה"ל בנוגע לבן של חבר טוב, ההוא שהתגייס לא מזמן לסיירת מובחרת עליה חלם כל נעוריו.

אבל בינתיים, בשש בבוקר, הטלפון עדיין בכיס. שקט. מותר לחשוב, או לפחות לנסות לעשות סדר בראש לקראת ימי חום יוני, ימים של חוסר ודאות מוחלט שבהם המציאות הישראלית מבעבעת כמו סיר לחץ שהשסתום שלו סתום. אנחנו בעידן חדש של מלחמת התשה שמתפתחת שם, בין כביש הצפון לליטני, ובמקביל מנהלים מלחמה פנימית מדממת כאן בפנים. בצפון בונים ביצורים בנוסח קו ביצורי תעלת סואץ בסוף שנות השישים, ובערים הכבושות בונים ארמונות של ישיבות לצבא השם, אכסניה לאוגדות בשחור המגינות עלינו בחירוף נפש בכדי שיהיה מה להעביר להם כקצבה בתחילת החודש הקרוב.

הכל מתנגש בהכל. ימין מול שמאל, חובשי המגבעת והשטריימל מול הציונים המגויסים שנושאים בנטל; הפלג הירושלמי הקיצוני מול חסידי הבליינות התל אביבית החופשית, זו שלא מוותרת על אף כוס בירה בערב, כאילו אין מחר. ובינינו, מי יודע אם יש.

השמש מתחילה לעלות, ואיתה מטפסות המעלות, ואני יודע שתיכף הרצועה הזו תיסגר וצריך לחזור הביתה, אל תוך הממ"ד המשפחתי הממוזג. לקראת החופש הגדול, ואלוהים יודע החופש ממה בדיוק, מתחיל המרתון האכזרי של יולי ואוגוסט. זו לא סתם חופשה, זה צו 8 בלתי רשמי לסבתות ולסבים. תמרון מורכב שנועד לצלוח את שירות המילואים הממושך של החתן ואת בחינות הגמר הלחוצות של הבת. בסוף היום, כשהטמפרטורה בחוץ נושקת לארבעים מעלות, כל הנכדים מרוכזים לסבא על הברכיים מול המסך הגדול. אין קייטנות, אין סבלנות, וברור לכולנו שרק עם עוד משחק של FIFA בפלייסטיישן, ושאגות גול וירטואליות בסלון, נצליח לעבור את הקיץ הזה בשלום.

כך יוצא שהשעות האלה על החוף הן השעות הכי שפויות של המבוגרים האחראים. אלה מאיתנו שלא גויסו בצו, שלא הולכים כבר לעבודה, כל אחד מסיבותיו שלו; הגיל, הפנסיה, או המציאות הכלכלית. אלה שלא דבוקים למסך המחשב בניסיון נואש ללמוד צעדים ראשונים בעולמות ה-AI כדי להישאר רלוונטיים, ולא עסוקים בחיוג חוזר מורט עצבים למוקד התורים של שיבא, בניסיון למצוא תור זמין ל-MRI לפני פברואר 27'.

אנחנו הולכים על קו המים, מביטים באופק, מביטים בצעירים חסרי המנוח שרצים מולנו ובסבים חסרי שעות השינה שכבר גוררים רגליים. המעגל נסגר. האור כבר חזק, האוויר הצלול מתחלף בלחות המעיקה של המציאות. השעון מראה שבע. הנייד בכיס רוטט. רצועת הביטחון שלי פקעה, הקיץ פה במלוא עוזו.

אז מה, איפה אתם בקיץ הזה?

---

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.

אהבת את הפוסט? אפשר, מומלץ וגם רצוי לשתף כאן בלחצן הבא. תודה רבה!