"תהיה בריא". זו כנראה הברכה הכי נפוצה במחוזותינו. המהדרין והנדיבים מוסיפים גם "בריאות ואריכות ימים", והמפליגים במחיר יאחלו "נחת ומזל טוב", שזה כבר הטופ של עולם הברכות. אני, תודה, מסתפק בבריאות. את כל השאר אפשר לקנות - למי שיש מזל, כמובן. את הבשורות הרעות, לעומת זאת, אתה תמיד מקבל בלי הכנה מוקדמת. שומה חריגה, זרימה מגומגמת, שיעול טורדני, בדיקת דם עם כוכביות, ירידה פתאומית במשקל, או כל איתות גופני אחר. מנורת אזהרה קטנה שנדלקת בלוח המחוונים הפרטי שלך ומבשרת את הבשורה: הלו, אתה חולה. גש לרופא. בהקדם. לאחרונה, בין האזעקות לממ״ד, נדלקה אצלי נורת אזהרה מפחידה במיוחד. משהו שמגיע עם הגיל, עם הבלגן הכללי, ועם הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת - זו שמוצאת גם את מה שלא חיפשת. אחרי סבב בדיקות שגרתיות שאני עושה כדרך קבע, בעיקר כדי להרגיע את הסביבה הדואגת, קראתי את פיענוח ההדמיה. המילים על המסך היו יבשות: התגלה ממצא חשוד. כמה מילימטרים מיותרים שמתנהגים בצורה לא מובנת. זהו. מאותו הרגע - השתנו הפרופורציות. מה לי פחד מאטום איראני כשאצלי בפנים, בתוך הגוף, מתפתחת פצצה קטלנית מ...

12:30 בשבת בבוקר. דני סנדרסון וחברים עולים על הבמה למסיבת הסיום של רוק פתאל באילת. זו הפעם ה-11 שהפסטיבל מארח כאלפיים חוגגים נאמנים; מה שהתחיל בתור מסיבת חברים של בעל הבית, פתוח היום לכל דכפין עם קו אשראי בנקאי מאושר. שלושה ימים של הופעות. להקות ותיקות, לקהל לא צעיר. מיינסטרים של הרוק הישראלי, הופעות שהיו בקיסריה ובהיכל התרבות, עם הרכבים ואמנים כמו היהודים, מוניקה סקס וקרן פלס. חבילת רוק, מטוקטקת עם הסעות מהמלונות ברחבי אילת, שפע של אלכוהול ותזכורות חוזרות מהצוות לשתות הרבה מים כי חם. חם מאוד. ארבעים מעלות מחוץ לאולם הממוזג. שומר נפשו, ישתה מים והרבה. הגיל הממוצע, בהתחשב בכמות השיבה סביבי ובכמות המתנשפים על רחבת הריקודים אחרי כמה דקות שמחות, נע סביב הארבעים פלוס. פסטיבל להורים של חיילים, מי שגדלו על מופעי האיחוד של כוורת בפארק, כשגידי עוד החזיק את הסולמות הגבוהים בלי מאמץ והלהקה כולה הפיצה את אותו קסם של פעם. זהו רוק ישראלי קלאסי, עם זמרים שאו-טו-טו תולים את המיקרופון ופורשים בכבוד לפנסיה, רגע לפני שיפסיקו לדקלם בהופעות בגרון ניחר את השירים שלהם במנגינה מקבילה למקור; אבל...

רגע לפני שהפלג הירושלמי השתלט לנו על החיים, לגמרי במקרה, הדרמנו על כביש 90 בואך אילת. סופ״ש של חברים, מוזיקה ואווירה טובה. רפואית כמובן. הרחק מההמון החרדי הסוער, בואך טיילת המלונות נטולת המע״מ האילתית, רגע לפני הרמזור הראשון בערבה לתל אביבים - מקבלים תזכורת למציאות. שדה התעופה רמון, מונומנט כשלון טרמינלי תעופתי, הפך פתאום לחניון המטוסים הזרים הכי אסטרטגי במזרח התיכון. מהכביש רואים אין סוף זנבות מטוסים של בעלות הברית, החונים שם על כל רחבה אפשרית - תרחיש שאף מתכנן שדות תעופה לא צפה. צי המתדלקים האימפריאלי בהמתנה דרוכה להחלטת הנשיא. הם מחממים מנועים למלחמה, ואנחנו נוסעים למסיבה. עוד אבסורד ים תיכוני שהתרגלנו אליו בין החזית בליטני, הרוק אצל פתאל, ואוגדות השחור שחוסמות לנו את העורקים בדרך. הניגודיות הזו, בין החופש המאולץ בתוך סיר הלחץ המקומי לבין הניסיונות שלנו לשמור על רצועת שפיות קטנה, החזירה אותי למחשבות שכתבתי בתחילת השבוע על הקיץ המוזר הזה שמחכה לכולנו, ולא רק בהקשר לחסימות בנתב״ג. מצרף את הלינק לפוסט המלא. סופש נעים לכולם! https://www.avidar.org/post/איפה-אתם-בקיץ-הזה ...

יש לי קשר עמוק עם מוקד 106 התל אביבי. במשך שנים אני מציק להם עם דיווחים, והם מעדכנים אותי. טיפלנו, סגרנו הברז, החלפנו ממטרה, פקח רשם לרכב החוסם דו"ח חניה, נעביר הלאה וכדומה. עם כל התלונות והקיטורים שיש לי כתל אביבי על מסלול היסורים שאנחנו עוברים כל יום בין הריסות העיר, לחברה במוקד 106 מגיעות הרבה מחמאות. והיום הפתעתם אותי לטובה. באמת. כמו שאת הרחבת המדרכה ברחוב דניאל סמבורסקי הצלחתם למשוך למעלה מחצי שנה, וכמו שאת חציבות הרכבת הקלה הצלחתם למשוך לחצי יובל, כך הצלחתם להפתיע אותי בפרויקט הגינון בחוף הצוק הדרומי. כמי שמבלה מול הגלים כשעתיים כל بוקר, יש לי כל הזמן הערות. על צנרת השקיה שנקרעה, על ברגים שנשארו על מסלול הריצה כתוצאה מתלישת עמוד הפרדה ועליהם מועדים הרצים, שלטים מיותרים עם פינות חדות בגובה המצח; אתם יודעים, כל המפגעים שלא הוצבו בכוונה, ומסתיימים בפינת העזרה הראשונה שעל החוף בדימום מיותר. בדרך כלל אני מצלם את המפגע ומעביר את זה למוקד 106, ובדרך כלל הם מגיבים תוך שעות ופועלים תוך ימים. הפעם זה היה שונה. שמתי לב כי המדשאה הגדולה בחוף הצוק הדרומי מצהיבה. חשבתי לעצ...

שש בבוקר, קו המים של חופי הכרך התל אביבי. זו רצועת הביטחון האמיתית שלי, אולי היחידה שנותרה בכל המזרח התיכון המהביל הזה. בשעה הזו האוויר עוד צלול, נקי, מחזיק שאריות של קרירות שקרית שעוד מעט תימחק כלא הייתה, הרי חמש בבוקר של שעון הקיץ הוא עדיין חושך מוחלט, ורק עכשיו, עם הדמדומים הראשונים, אפשר להתחיל לנשום. הגלים נשברים בקצב קבוע, אדישים לחלוטין למהדורות החדשות. פתיחה תל אביבית מנצחת לעוד יום בלתי אפשרי. לי ולעשרות הצעירים ברוחם שמעדיפים את החוף על החרופ, את הספורט על הביס, את החברותא על הציפרלקס. צעדי הבוקר על הטיילת של תל ברוך עבורי הם החימום הקבוע, סוג של מדיטציה מאולצת לקראת הבשורות שבטח יגיעו בהמשך היום; בשנים האחרונות הבנו כי יש בשורות יותר קשות מטלפון מהבנקאי שלך על היתרה שאין לך בחשבון. יש טלפונים יותר משמעותיים. כמו צמצומי כוח אדם בהייטק שיפגעו באחד מבני המשפחה, ועד, חס וחלילה, ההודעה הנוראית של דובר צה"ל בנוגע לבן של חבר טוב, ההוא שהתגייס לא מזמן לסיירת מובחרת עליה חלם כל נעוריו. אבל בינתיים, בשש בבוקר, הטלפון עדיין בכיס. שקט. מותר לחשוב, או לפחות לנסות לעשו...

יש משהו בבילוי הזוגי בתל אביב של 2026 שזועק לשינוי. אנחנו יוצאים מהבית, מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל לעיתים קרובות מדי מוצאים את עצמנו בתוך חלל מעוצב לעילא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה שמקשה על שיחה, והתפריט מבקש להרשים יותר מאשר להשביע. זה נחמד, זה אופנתי, אבל זה מפספס את העיקר. יש משהו עצוב, כמעט טרגי, בבילוי הזה. אנחנו מחפשים את אותה פינה אינטימית, אבל מוצאים את עצמנו בתוך "חלל תעשייתי" מעוצב להפלא, שבו המוזיקה בוקעת בעוצמה של המראה במטוס סילון, והתפריט מציע לי סינגל מאלט שעלותו כמשכנתא, לצד צלחת עם שלוש נקודות של קרם שורשים ונתח בשר שעבר עינויים קולינריים רק כדי להיראות כמו יצירת אמנות. זה לא בילוי, זו תערוכה. "מועדון לילה" זאת לא רק תוכנית טלוויזיה של סטנדאפיסטים מצליחים. זאת תרבות בילוי שנכחדת, ואולי הגיע הזמן להחזיר אותה לקדמת הבמה בגרסה מודרנית ורעננה. זה לא רק עניין של זיכרונות משנות השבעים - זוהי תרבות בילוי שחסרה היום לכל זוג שמאס בהמולת הפארקים ובמוזיקה הרועשת של הברים. דמיינו ערב שבו משאירים את הניידים בתיק, ויוצאים יד ביד למקום שבו הדי...

דלתות מסתובבות. לפנות ימינה או שמאלה. מסלול חיינו הוא שסתום חד-כיווני. נדיר שאפשר לשחות נגד הזרם או להתחרט. נגעת - שילמת. צנחת - 21, 22, 23, ואולי יפתח המצנח. אולי תכריז על אקזיט, אולי תנחת לא טוב ותשבור רגל. הכל אפשרי, אך אולי הכל ידוע מראש. שהרשות נתונה, ולי? לי בטח אין שליטה על מה שמחליטים עבורי מלמעלה, לפחות בקריאה טרומית בבית הנבחרים על הזיות המהפיכה הקרובה - עניין שלא מקובל עליי בלשון המעטה. פעם, לפני שהחלטתי באמת עם מי או איך אני מבלה את שארית חיי, הגעתי לבחירה אחת משמעותית. משהו שבדיעבד, צבע לי את כל החיים. אחרי תום פרק חתימת הקבע הראשונה שלי בחיל האוויר, זומנתי ללשכת המפקד. סא"ל מגוהץ במדים מושלמים, דמות נערצת, מבט נוקב, קול מפחיד. האיש שהלכתי אתו דרך ארוכה, גם אחרי השירות, כמעט עד יום מותו בשיבה טובה. "שלומי", אמר, "יש לנו הצעה. בחודש הבא אתה מצטרף למשלחת לקליפורניה, מפתח את המערכת הכי מתקדמת שאתה מכיר. שנה שם, תחזור, תלמד באקדמיה מה שתרצה, ותחזור ליחידה לתפקיד בכיר. הכל סגור. רק תחתום". וואו. אמריקה. קליפורניה. דיסנילנד. שנות השבעים. ה...