חשבונאות זה מקצוע נורא. בעייני כמובן. בשנים עברו, כשביליתי באוניברסיטת תל אביב, ריחמתי על החברים החשבונאים שלי שהסתובבו עם גיליונות ענק של דפי פוליו משובצים מודבקים עליהם רשמו מאזנים ידניים, שורות אינסופיות של סעיפים הזויים, עם שמות בלתי ברורים, רושמים בעפרון זכות וחובה, ובליבם תפילה אחת – שיתאזן בסוף הכול.
אלפי בדיחות סופרו על "סופרי האפונים", האנשים שהכול בסוף מסתכם אצלם בכסף. כאמור, חשוב שיסתכם טוב כי אחרת הם צריכים לעשות את כל המאזן מן ההתחלה.
בפקולטה למדעי החברה פגשנו אותם במקצועות הכלכלה, סטטיסטיקה, לימודי השלמה כלליים ובעיקר בקפטריה. בעוד שאני לפחות הספקתי לעבוד במקביל ללימודי התואר במשרה מלאה ואפילו לעשות שעות נוספות וכמה ימי מילואים – החברים שלי בחוג החשבונאות בילו ימים כלילות בהכנת תרגילים אינסופיים, מאזנים ידניים, וקריאת ים של פסקי דין ונהלי שלטונות המס הקשורים לתקנות אשר לימים יקבעו אם הלקוח שלהם מרוויח או מפסיד.
במקביל, בסוף שנות השבעים בואך השמונים, התבגר לו ה-PC. ממחשב בייתי נוסח קומודור 64 או דגם מחשב מהיר ביותר שמסתמך על מודם תקשורת במהירות 16 עד 64 ביטים לשנייה, החשבונאים עדיין רשמו וחישבו ידנית, עם מכונת חישוב הפולטת סרט נייר עליו מודפסים כל הסכומים. במקום למלא גיליון חישוב אלקטרוני שאז רק החלו לחשוב עליו, כמו תוכנת לוטוס 123, או אולי תוכנת ניהול חשבונות ומאזנים כפי שנהנים ממנה היום כל פקידה במשרד – הם ידעו אשכרה לחשב בע"פ כמה זה 97.5 פחות 23.25.
תרגיל חשבוני פשוט ובסיסי שרוב המלצרים היום צריכים מחשבון כיס נייד בשביל לדעת כמה עודף להחזיר לך, כמה זה 25% הנחה על 200 או שומו שמיים לאנשי מכירות שטח – כמה זה 17 אחוז אם צריך להוסיף ל-300 שקלים גם מס ערך מוסף בצורה ידנית.
מצד שני, מקצוע ראיית החשבון מאוד קורץ. אתה לומד באוניברסיטה רק תואר אחד, משקיע אנרגיה באיזון המאזנים ושינון התקנות ובעזרת השם עובר את בחינות לשכת רואי החשבון. אפשר גם במועד ב' או ג'. עכשיו יש לך רישיון עבודה ביד. כל משרד פרטי קטן ישמח להעסיק אותך תמורת שכר מינימום של ח"י אלפי שקלים ואילו בחברות פיננסיות, גובה השכר לאנשי הכספים הטריים נושק לשמים, כי מי אם לא הם, שקובעים את גובה השכר בחברה, יפרגנו לחברים החדשים שלהם.
חשבונאות. זה לא רק פיננסים. אנחנו הרי מתחשבנים כל בוקר מחדש. עם עצמנו, עם החברים שהזמינו אותנו כבר שלוש פעמים ל-BBQ אנחנו פעם אחת, לעוגת גבינה בערב שבועות הקודם; מתחשבנים עם החבר הכי טוב שלך שתמיד כשאתם יורדים איתם לאילת, הוא מבקש להשאיר את האוטו לבן שלהם ואתה מתבקש שוב, לנהוג כל הדרך לאילת ובחזרה; באים חשבון גם עם זאת שאוהבת אותכם עד בלי קץ, תור מי הפעם לצאת בערב צונן מתחת לשמיכה ולכבות את המנורה שנשכחה דולקת בסלון. 200 וואט זה הרבה כסף אם מחשבים את זה למשך כל הלילה. חשבונאות, לא?
לימים, בתי הבכורה והאהובה, לקחה אותי לשיחה בקפה השכונתי. "אבא, החלטתי ללמוד חשבונאות". זה נאמר בטון של כמעט יציאה מהארון או לפחות הצבעה למר"צ. לא עזרו כל ההסברים, דעתי הפרטית על המקצוע המאתגר מרוב שעמום, על האפשרויות האחרות העומדות בפניה, כמו לצאת לטיול שאחרי הצבא ולחשוב קצת עם עצמה מה באמת מתאים לה. זהו. הוחלט. סופי. אין צורך בחבר טלפוני. התשובה הסופית היא א' – חשבונאות!
אז רון ידידי, אם הגעת בקריאתך עד לפה, אתה שמקטר כי אין לך סבלנות לקרוא סיפורים ארוכים, וגם בסיפורים אצלי לטעמך אין סוף טוב, תופתע. יש פה סוף טוב מאוד.
מה שהתחיל בלימודים משעממים ביותר במכללה יוקרתי בישראל, המשיך בתמיכה איתנה של מתרגלים מסורים שבאמת לא חסכו שעורי תגבור ומוטיבציה, הביאו את הסטודנטית הפרטית שלי עד מעבר לבחינות המועצה ועבודה כמתלמדת, יעני סטז'רית, כלומד שפחה כנענית מצאת החמה ועד צאת הנשמה והתאזנות המספרים, במשרדי אימפריית החשבונאות האמריקאית מהגדולות בארץ. משעמם עד מוות לא? זהו שלא – במהלך מבריק החליטה הבת המוכשרת לעבור לעיר הגדולה ניו יורק. אחרי כמה קורסים קצרים אך חשובים בבנק שאימץ אותה היא כבר לא רואת חשבון, אחת ממאות העובדות שם. היא אחראית על הציות שם. תת_המתמחות שרק מתי מעט בבנק מבינים מה זה, ועוד יותר מעט מחזיקים בתעודת הסמכה לעבוד בתפקיד הזה. כבר לא נשמע כל כך משעמם? בגלל נדירות ההתמחות, והביקוש הקשיח לעובדים שכאלו, כי כל בנק צריך אחד כזה לפחות, השכר – בשמים.
רון, זה הפך למעניין כבר? התעסקות יומיומית עם החברים המחוייטים של פאבלו אסקובר, פגישות תדירות עם חוקרים פדראלים המחפשים את האל קפונה הבא, זה כבר לא ממש 9-5 רגיל שאתה מכיר. כל בוקר יש לה בתיבת הדואר כמה מכתבי חיזור מקצועיים מציידי ראשים בחברות כוח אדם המחכים ליום בו תגיד שהיא רוצה לשנות אווירה.
לפתע, מהפך. מוסיף טוויסט לעלילה ולסוף הסיפור שבהחלט היה משעמם. החשבונאית הצעירה. בלונדינית כמובן אבל זה לא שייך. שכבר מספר שנים היא לא מאזנת מאזנים אלא "רק" מנהלת תקנות ובולמת טייקונים ואוליגרכים המנסים להלבין את כספיהם אצלה בבנק, ללא הצלחה. אז החשבונאית הזאת, בגלל הקורונה והבידוד הכפוי שם המאלץ את פקידי הבנק לעבוד רק מהבית, כבר למעלה משנה שאינה מגיעה למשרד.
פתחה לה במוסך הבית משרד קטן שמאכלס אותה בשיחות זום קצרות מול מצלמה סגורה, כי עכשיו אין טעם להשקיע בתספורת חדשה או לקנות בגדים חדשים, ומשם היא ממשיכה לעבוד בשכר מלא, הראוי לחשבונאית ממש לא משועממת שכמותה. ריצה בפרק על הבוקר, שיעור יוגה בצהרים, משקולות בערב בחדר הכושר השכונתי, מטפלת שמנענעת את העריסה לתינוק שלה. תינוק ששומע מאימא שלו אנגלית, מאבא שלו עברית ומהמטפלת ספרדית. זה באמת סוף טוב. יום עבודה מלאה במציאות פוסט קורונה אמריקאית אמיתית. אפילו סוף טוב מאוד למי שחששתי כי לא תמצא עניין בין הזכות לחובה.
לסיפור המשפחתי הזה היה יכול להיות סוף מושלם – אילו הייתי יכול לכתוב שעכשיו הם אורזים ועושים שיבה הביתה , אבל כמו פיות טובות, סיום שכזה יש רק באגדות. לי לא נשאר אלא להתגעגע ולהיות בגירעון מאזני ורגשי אין סופי של חיבוקי נכדים...
תגובות