רות, עוברים, עבור!

זהו. מיצינו. עוברים. באמת. לא קרה שום דבר. רק מי שלא עובר וממשיך לעמוד באותו המקום, שוקע.

יש שעוברים כי צריכים עוד חדר, מעלית, לחסוך עלויות, הילד עזב את הבית, הבן או בת הזוג עזבו לאלטרנטיבה ארצית (מגורים צמודי קרקע) או שמימית (טריפלקס או פנטהאוז או משהו הנושק למגדלי הסטטוס במאה אלף ש"ח למטר מרובע) ; רלוקיישן, שכנים מעצבנים או חצוצרן בלתי נסבל המתאמן נמרצות בנשפנות לא הגיונית מבוקר עד ערב, פסנתרן בגמלאות שמנעים את האווירה בבניין כאילו היינו שכניה של הפסנתרנית הלאומית פנינה זלצמן (בחיי שפעם היא הייתה שכנה שלי), או כל סיבה לפרשת לך-לך לשכונה סמוכה או מרוחקת. העיקר לך.

יש רק קטע אחד רע בכל המעבר הזה. לא האריזה (יש חברה שעושה את זה עבורכם בכיף), לא ההובלה (הרי לא חשבתם שאני אסחוב את המקרר בעצמי) ולא השכנים המקסימים שנפרדנו מהם בחיוך והמשכנו הלאה במעלה משעול הסטטוס. הרוע מתחיל קצת אחרי פריקת הארגזים (נכון, שמעתי שיש מומחיות למיון וסידור מחדש, אבל הפעם וויתרנו) כשלהלן צד ב' בהסכם שתכונה פה הפורקת, מחליטה להניח את הדברים במגירות ועל המדפים על פי סדר הגיוני מסוים, הסדר שלה, ורק שלה. לנו (דיירי המשנה בדירת החלומות) יש הגיון אחר. שונה. לא אמרתי יותר טוב. אחר.

מעכשיו, המשפט השני הכי נפוץ בבית הוא - "מאמי, איפה שמת את ה...?"

זהו. אני בטוח שהיו לי, למשל, גם תחתונים. תחתונים מקסימים שנקנו בנקודות בשק"ם לפני דורות רבים. הרי ברור שהמובילים לא גנבו לי דווקא את התחתונים ואת תכשיטי הכתר של הפורקת השאירו לנפשם. אז איפה לעזאזל לדעתכם הם מונחים?

כשאני לבד בבית, וזה מה שקורה רוב הזמן בנכסים מעל מאה מטר רבוע, אתה לפחות מרגיש לבד, אלא אם הנכדים באו לביקור - יש מצב שאני מסתובב עם גלביה ללא תחתונים. ראשית, כי זה בריא ומאוורר. ממליץ לנסות. בפועל - כי לא מצאתי איפה מונחים התחתונים שלי. הרי בטוח שהיו לי אותם בגלגול הקודם, בימי הנכס ההוא, אליו לא נחזור.

לפחות לא עם גלביה מאווררת...

קרדיט ליצירה המעניינת המצורפת - ART Miami