My first byline

שבת גשומה הבטיח החזאי. שבת שקטה תכננתי לנו. לכלניות הספקנו אתמול. לירוק הנגב המערבי האין סופי אני מתגעגע. המסעדות במרינה האשקלונית יחכו לי לטיול הבא - אבל לריגוש הזה אף אחד לא הכין אותי. מצאתי את הקטע העיתונאי הראשון שפרסמתי, תחת שמי, בגאון ובביטחון, בעיתון הנוער "הארץ שלנו".

 בלי קשרים או הבן של; כתבתי, שלחתי מעטפה בדואר, וראו זה פלא - הקטע פורסם וזהו. 
עיתונאי נולד בגיל 12. בפעם הראשונה שראיתי שחור על גבי עיתון שמודפס -  מאת שלמה אבידר.
הנושא ממש לא חשוב. התחקיר שולי, לא היה לי מושג בנושא גידול דגים למעט אקווריום עם מספר דגים שקבלתי כפיצוי מאבא אחרי שהפכנו למשפחה חד הורית, אבל היה הרבה בטחון עצמי. לכתוב על הנושא, ולגרום לקוראים להזדהות עם הדגים, עם מגדל הדגיגים שמאכיל אותם פעמיים ביום, ומלווה אותם בדרכם האחרונה לכיוון האסלה אחרי שכולם, שחו את הטנגו האחרון שלהם, צפים מתים למרות כל הדאגה והטיפולים השוטפים. משט הפרידה של דג נוי הוא דרך כלל בציפה על הגב, בדממה.
56 שנים אחרי, פתחתי מעטפה שכנראה אמי ריכזה בה מכתבים ישנים, גלויה שכתבתי בלונדון מטיול הבר מצווה שלי בלעדיה,ציור ראשון שלי מהגן, כמה מכתבים שרשמתי בצבא הביתה ואפילו טקסט שלם שכתבתי למופע סיום כיתה ח' לכיתה המופרעת שלנו בביה"ס דובנוב. בין הניירות מצאתי גם את המאמר הראשון שלי. מרגש וחשוב. קופסת פנדורה של זיכרונות מרגשים שלצערי כבר לא אוכל לחלוק אותם עם מי שגזר ושמר אותם עבורי.
אגב, הקריירה שלי כעיתונאי צעיר הייתה קצרה ביותר. לקח לי הרבה שנים לאסוף את עצמי ולהבין כי בסיבוב הזה, כתיבה עבורי היא חלק מהמימוש העצמי. בלי מטפלים, יועצים או פקולטות. כמו שאחרים שולטים על רחבת הריקודים, אשפים במטבח, מציירים או ממציאים טילים, מטפלים בזולת בחמלה והצלחה - תנו לי מקלדת ואניף עבורכם את העולם...
טוב, אולי נסחפתי, אבל בטוח שכתיבה עדיפה עבורי מגידול דגי נוי.
מיד יחל הגשם. נתכרבל במעמקי הנטפליקס או בין דפי הספר התורן. ובלבבי אומר תודה. על רגע הנוסטלגיה הפרטי שלי, לאוצרת המשפחה שפתחה עבורי את מעטפת הפנדורה עם זיכרון אישי מרגש, מהימים שבהם למרות שהמורים נתנו לי רק ציון 7 בחיבור, ידעתי עמוק בפנים שבערוב ימי אשתפר ואפרסם חיבורים הרבה יותר טובים...

קרדיט לציור - ARTMIAMI 2022
קרדיוט למאמר - הארץ שלנו ז"ל...