בפרקים הקודמים לוויתם אותי במסע הפרידה מהבית בדרך אל האושר. משהו סטנדרטי שבסופו אפשר להגיע גם לרחוב אורי פינת דוד המלך בתל אביב. ריטואל ההתארגנות שלנו בדרך אל המכונית. בחירת הבגדים והמראה האופנתי שתואם את האירוע אליו הוזמנו עוד בשבוע שעבר, בכדי להיות בו כבר לפני כחצי שעה.
אז אחרי מספר סבבים מול המראה זה נגמר. מאמי, אני מוכנה. כך שמעתי והלכתי לכיוון היציאה ממנה נצא ביחד לדרך. מחייכים, אוחזי ידיים, כלומר – ביד שמאל אני אוחז בידך וביד ימין אני עם בקבוק יין איכותי וגם בצורה אקרובטית נושא על אחת האצבעות שקית ניילון קשורה שבתוכה הזבל האחרון שצריך להשליך בחדר האשפה; יוצאים. סוף סוף.
זהו. כמו אצל כולם. לא? לאור תגובות רבות שקבלתי מחברים לפרק הקודם, הבנתי שיש לזה המשך. משהו שלא קשור אלי או אליך. אצלנו זה לא יכול לקרות. אנחנו זוכרים לקחת איתנו את הכול.
מסיכות קורונה?
תחזיק לרגע את המעלית ואביא לנו זוג מסיכות.
זהו, יורדים.
הטלפון שלי עליך?
יש לך כבל טעינה באוטו?
אתה מוכן לא להילחץ – אני רק מביאה את הטלפון , ויורדים.
מאמי – סליחה, תראי אם הארנק שלי על השולחן, ותביאי לי אותו בבקשה.
אוי, את חונה מאחורי בחניה וצריך להזיז את הג'יפ. אני עולה להביא את המפתחות של הג'יפ.
זוכרת שכשקנינו את הדירה הזאת, אמרתי לך שחייבים לדרוש שתי חניות נפרדות?
מה הכתובת? תוכלי רק להכניס לי אותה לווייז בטלפון כשנגיע לאוטו?
ככה פינג פונג אחראי שמלקט את כל מה שלא ממש זוכרים כשעסוקים בהתאמת גובה העקבים לעומק הדשא אצל המארחים והנהג מתאפק לא לשתות כוס ויסקי שניה להרגעת המתח: נגיע הערב שוב בחצי שעה איחור או יותר?
זהו. הגענו בשלום לאוטו. כמובן שמרוב פעילויות, שקית הזבל נשארה תלויה לי על היד. האצבע בלי תחושה, בחצי נמק מהניילון שהפך לחוסם עורקים. הראש עכשיו מחפש איך להיפטר מהשקית בלי לחזור את כל הדרך עד לחדר הזבל בבניין שלנו...
זהו. המראה. צוות נא לשבת. עשרים דקות על פי הווייז – אלא אם...
מאמי, למה אתה פונה שמאלה לאיילון? הכול צפוף שם עכשיו. אז מה אם הווייז מציע. אני חושבת שהוא טועה. תעלה על נמיר.
מעכשיו זה כבר לא ניווט אורבני אלא התברברות בחיי נישואים שאף יועץ לא יתקן אם תפנה את ההגה ע"פ היועץ האובייקטיבי הסלולרי.
אחרי חצי שעה של צ'רקסיה על דרכי עפר בלב תל אביב, לכשעולים לאירוע, היא לוחשת לי במעלית – מאמי, למה לבשת את החולצה ההדוקה הזאת, זה עושה אותך שמן...
זה לא משנה כמה אני חטוב או גוץ או מלא, כשהמארחת פותחת לנו את הדלת, היא רואה את הזוהרת התלויה על זרועי ולידה אחד נזוף דיכאוני, נראה כמו אחד שקיבל ביקורת בונה מהמאמן שלו רגע לפני שעלה על המגרש למשחק הגמר.
חביבי – יכול להיות שעדיף היה אילו נשארת היום בבית.
יאללה, אולי תחייך קצת?!
קרדיט לצלם הבית - חברי בבנגקוק המסוגרת בימים אלה בגלל הקורונה, ולצערנו לא רואים את הסוף בשבועות הקרובים - נח דולינסקי
תגובות