עשר שנים אחרי. שום דבר היום כבר לא דומה למה שהיה אתנו ב-2011.
כאשר שלמה היפשר, הסבא שלי, בנה את הבניין הזה לפני מאה שנים - שום דבר לא היה דומה.
הוא תפר חליפות צמר לגברים, מכנסיי טרילין דקות לפקידים הבכירים בעיריית תל אביב ולעורכי הדין הגנדרנים שיכלו להרשות לעצמם לרכוש חליפה על פי מידה אצל רב חייט יקרן בנחלת בנימין כמעט פינת רחוב גרוזנברג. בנו, לימים המג"ד מוישה היפשר, עוד לא נולד ועדיין לא התגייס להגנה, הרבה לפני שכבש בעצמו את חצי חצי-האי סיני (ביחד עם אריק שרון) בהסתערות הלילית על אום כתף בציר המרכזי; סבא שלמה, עם מחט חייטים ביד אחת, מספרי ברזל כבדים ביד השנייה, קבוצת סיכות בין השיניים וגיר סימון מאחורי האוזן, כשסרט המדידה כרוך כעניבה לצווארו - צבר לירה ועוד לירה בחנות האופנה שמולה על המדרכה עומדים מחייכים שלושה דורות שהמשיכו את חלומו, לחיות וליהנות בתל אביב, איש איש בדרכו שלו.
מימין עומד אחיינו של מוישה, הנכד החזק. לוכד עריקים בלתי מתפשר שחלם להיות מתאגרף מקצועי בניו יורק ואחרי כמה חודשים בהם חטף מכות מחזקים ממנו בזירות האמריקאיות החליף את המגרש שלו לתחום המחשבים והגשים חלומותיו דרך עולמות הסייבר ומסחר האלקטרוני בין קליפורניה למלבורן.
במרכז עומד המג"ד, שהיה גם יו"ר פרלמנט אשמורת השחר בבריכת גורדון ובהמשך היום המושל הצבאי של מדרחוב נחלת בנימין. על פיו נשקו דברים ברחוב בישיבות קצרות בקפה בירנבוים, בבוררויות על אוזן המן XXL מבצק שמרים שהיה הלהיט בחודשי החורף שם, גישורים בחיוך או פשרה במבט מצמית שהפחיד את כולם, לבד מחינוך בנו העומד לצדו עם תינוק (לא שלו), נין למשפחת היפשר שעדיין לא סגור עד היום מה ירצה לעשות כשיהיה גדול.
בצד השמאלי של הצילום ההיסטורי בראש הזכרון הזה, עומדים בניו של אותו היפשר שירש מהוריו את החנות בשנות החמישים. חברו לנשק של רב אלוף רפול בקורס הקצינים בשנת 48' ובעצמו מועמד לתפקיד בכיר בצה"ל - הגיע בסוף לתפקד כסוחר מכובד בשדרה השביעית של תל אביב. אלוף פיקוד מעילי הצמר לנשים. שני בניו, שאף אחד מהם לא ממש רצה להמשיך את המסורת המשפחתית, כשהאחד השתלב היטב בכוחות הביטחון המעורפלים כשאף אחד באמת לא יודע את מי הוא חיסל בשבוע שעבר ואיפה הוא יושתל בשבוע הבא. נסיך משרדי הפרסום, שפיזר מסך עשן של קמפיינים מוצלחים לכיסוי עבודתו בכוחות השחור אחרי שעות האולפנים.
בקצה השמאלי של התמונה עומד ההיפשר הכי מרובע שיצא, עובד מדינה, עם טופס 106 כל שנה, בקושי שוחה רצוף רוחב של בריכה, לא מרביץ לאף ערבי ובקושי יודע במחשבים לעשות קונטרול+ משהו. בעיקר יושב מול המקלדת או טועם חומוס עם עלי בצל טרי בסמטאות הכפרים בגליל.
היום לפני 10 שנים. זיכרון שעולה מה-FB. מוישה היה עדיין בריא. הלב שלו פעם ואהב. זוגתו הג'ינג'ית הייתה עדיין בתמונה וחגגה על חשבונו במלון מצפה הימים, הקורונה הייתה רק בירה, האחיין האוליגרך מ-LA היה מבקר אותו פעמיים בשנה בחנות, והבן הבכור שלו היה בריא.
היום, מוישה כבר לא אתנו. הג'ינג'ית גם. האוליגרך מקורקע ולא ביקר אותנו שנים, 00 היפשר עדיין לוט בערפל ומפרסם ביו טיוב את מיטב הלהיטים שלו תחת שם סתרים, ואחיו - מחרטט בבלוג אישי על זיכרונות מבית אבא, שכבר לא אתנו עוד. הרחוב שהשתנה לגמרי, החנות כבר לא שם, במקומה יש עכשיו חנות לדברי סדקית ואף אחד לא באמת זוכר את היפשר & דיאמנט שהיו עומדים בפתח נחלת בנימין 29, משחרים לקונות המחפשות קצת חום, וצמר ללא חשש שעטנז...
תגובות