דילוג לתוכן הראשי

היפשר&דיאמנט לא גרים פה יותר

 

עשר שנים אחרי. שום דבר היום כבר לא דומה למה שהיה אתנו ב-2011.


כאשר שלמה היפשר, הסבא שלי, בנה את הבניין הזה לפני מאה שנים - שום דבר לא היה דומה.

הוא תפר חליפות צמר לגברים, מכנסיי טרילין דקות לפקידים הבכירים בעיריית תל אביב ולעורכי הדין הגנדרנים שיכלו להרשות לעצמם לרכוש חליפה על פי מידה אצל רב חייט יקרן בנחלת בנימין כמעט פינת רחוב גרוזנברג. בנו, לימים המג"ד מוישה היפשר, עוד לא נולד ועדיין לא התגייס להגנה, הרבה לפני שכבש בעצמו את חצי חצי-האי סיני (ביחד עם אריק שרון) בהסתערות הלילית על אום כתף בציר המרכזי; סבא שלמה, עם מחט חייטים ביד אחת, מספרי ברזל כבדים ביד השנייה, קבוצת סיכות בין השיניים וגיר סימון מאחורי האוזן, כשסרט המדידה כרוך כעניבה לצווארו - צבר לירה ועוד לירה בחנות האופנה שמולה על המדרכה עומדים מחייכים שלושה דורות שהמשיכו את חלומו, לחיות וליהנות בתל אביב, איש איש בדרכו שלו.


מימין עומד אחיינו של מוישה, הנכד החזק. לוכד עריקים בלתי מתפשר שחלם להיות מתאגרף מקצועי בניו יורק ואחרי כמה חודשים בהם חטף מכות מחזקים ממנו בזירות האמריקאיות החליף את המגרש שלו לתחום המחשבים והגשים חלומותיו דרך עולמות הסייבר ומסחר האלקטרוני בין קליפורניה למלבורן.

במרכז עומד המג"ד, שהיה גם יו"ר פרלמנט אשמורת השחר בבריכת גורדון ובהמשך היום המושל הצבאי של מדרחוב נחלת בנימין. על פיו נשקו דברים ברחוב בישיבות קצרות בקפה בירנבוים, בבוררויות על אוזן המן XXL מבצק שמרים שהיה הלהיט בחודשי החורף שם, גישורים בחיוך או פשרה במבט מצמית שהפחיד את כולם, לבד מחינוך בנו העומד לצדו עם תינוק (לא שלו), נין למשפחת היפשר שעדיין לא סגור עד היום מה ירצה לעשות כשיהיה גדול.


בצד השמאלי של הצילום ההיסטורי בראש הזכרון הזה, עומדים בניו של אותו היפשר שירש מהוריו את החנות בשנות החמישים. חברו לנשק של רב אלוף רפול בקורס הקצינים בשנת 48' ובעצמו מועמד לתפקיד בכיר בצה"ל - הגיע בסוף לתפקד כסוחר מכובד בשדרה השביעית של תל אביב. אלוף פיקוד מעילי הצמר לנשים. שני בניו, שאף אחד מהם לא ממש רצה להמשיך את המסורת המשפחתית, כשהאחד השתלב היטב בכוחות הביטחון המעורפלים כשאף אחד באמת לא יודע את מי הוא חיסל בשבוע שעבר ואיפה הוא יושתל בשבוע הבא. נסיך משרדי הפרסום, שפיזר מסך עשן של קמפיינים מוצלחים לכיסוי עבודתו בכוחות השחור אחרי שעות האולפנים.

בקצה השמאלי של התמונה עומד ההיפשר הכי מרובע שיצא, עובד מדינה, עם טופס 106 כל שנה, בקושי שוחה רצוף רוחב של בריכה, לא מרביץ לאף ערבי ובקושי יודע במחשבים לעשות קונטרול+ משהו. בעיקר יושב מול המקלדת או טועם חומוס עם עלי בצל טרי בסמטאות הכפרים בגליל.


היום לפני 10 שנים. זיכרון שעולה מה-FB. מוישה היה עדיין בריא. הלב שלו פעם ואהב. זוגתו הג'ינג'ית הייתה עדיין בתמונה וחגגה על חשבונו במלון מצפה הימים, הקורונה הייתה רק בירה, האחיין האוליגרך מ-LA היה מבקר אותו פעמיים בשנה בחנות, והבן הבכור שלו היה בריא.

היום, מוישה כבר לא אתנו. הג'ינג'ית גם. האוליגרך מקורקע ולא ביקר אותנו שנים, 00 היפשר עדיין לוט בערפל ומפרסם ביו טיוב את מיטב הלהיטים שלו תחת שם סתרים, ואחיו - מחרטט בבלוג אישי על זיכרונות מבית אבא, שכבר לא אתנו עוד. הרחוב שהשתנה לגמרי, החנות כבר לא שם, במקומה יש עכשיו חנות לדברי סדקית ואף אחד לא באמת זוכר את היפשר & דיאמנט שהיו עומדים בפתח נחלת בנימין 29, משחרים לקונות המחפשות קצת חום, וצמר ללא חשש שעטנז...



תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...