צניחה ראשונה. לא הרבה מכירים את התחושה של העומד ראשון בשורת הצנחנים במטוס הדקוטה ההוא, מחכה לאור הירוק וטפיחה על הכתף מהמד"צ העומד לידך עם טישרט לבנה, מחכה לרגע המתאים לרוקן את המטוס מצנחנים טירונים מפוחדים, בצניחתם הראשונה.
צניחת יום, רגילה לגמרי, אי שם בחולות פלמחים, בטווח מספר דקות אחרי המראה מתל נוף, מחכים לאישור מהקרקע שהרוח מתאימה ואפשר להתחיל בצניחה.
פעם ראשונה. חוויה לא מוכרת. נזכרים בכל הסיפורים על מצנח שלא נפתח, מצנח שהסתבך, צנחן שמצנחו נתפס במטוס, מצנח רזרבי מאכזב ובסוף גם גלגול לא מוצלח שמסתיים באורטופדית ב'.
כל זה חולף לי בראש, מחכה לאור ירוק, וכל מעט האומץ שהיה לי, אוזל לאיטו ככל שהטייסים מעכבים את תחילת ההצנחה.
אני עומד ונשבע לעצמי כי אותי לא ידחפו. אני לא אשתפן. עלי לא יספרו בערב כי פחדתי, אני קופץ וזהו.
כל זה היה לפני חמישים שנה, (לא יאומן...) ושום דבר לא השתנה. אני לא צונח. את כנפי הצניחה שקבלתי איבדתי מזמן. אין לי צניחה מבצעית בעורף האויב. רק נשאר זיכרון חד, התחושה הפנימית שאני חייב לעשות זאת ואף אחד לא יעשה זאת במקומי.
במבחנים הקשים באוניברסיטה ידעתי שתמיד יהיה מועד ב', אפשר לערער, לפעמים גם רמז דק מהמשגיח שם אותי על הפתרון הנכון לשאלה בלתי פתירה לכאורה. לעומת זאת יש מקומות בחיים בהם זה רק אתה. האישה הכי אוהבת לא תלך במקומך לראיון עבודה חשוב, החבר הטוב שלך לא יעשה עבורך את שיחת הפרידה הלא נעימה עם החברה הננטשת, אף אחד לא יבעט במקומך בעיטת אחד עשר מטר, פנדל, בדקה התשעים כשתוצאת המשחק תלויה בבעיטה אחת יחידה לשער ואז כל האמיצים לכאורה נעלמים ועושים קולות של דשא, בחדר לידה אין יולדת חלופית, והשבוע הבנתי, שזה גם בסקי.
כשאתה מגיע שלא בכוונה לשפת מצוק תלול שממנו רק יורדים במסלול גלישה שחור כהה, והדבר האחרון שתכננת לשבוע סקי זה הוא גלישה אתגרית על סף התהום - בשלב הזה, אין דרך חזרה.
אף אחד לא יגלוש במקומך. אין מצב להזמין מונית או לרדת מהמגלשים ולצעוד בשביל מושלג עם מבט מבויש מושפל. אולי אני פחדן, אבל לא מוכן שכל העולם ואתר הסקי יראו אותי בחששותיי מצניחה חופשית במדרון השחור הבלתי אפשרי אליו הגעתי על לא עוול.
לפעמים, אין ברירה. על החיים ועל המוות. קוראים בקול רם - בנזאי! (קריאת הקרב של טייסי הקמיקזה היפניים) ועושים את מה שצריך, עוברים דרך הפחד והלא נעים; צריך לנשום נשימה עמוקה, מי שיכול רשאי להוסיף תפילת דרך קצרה, ולצעוד קדימה. לקפוץ מהמטוס, להרים הטלפון גם כשברור שהולכת להיות שיחה קשה, לגלוש ולקוות לטוב. כמו שבסוף קרה.
צנחתי בשלום, עברתי במועד א', גלשתי בבטחה, הבקעתי הפנדל והחיים ממשיכים בלי שאחרים יחצו עבורנו את הנהר גם אם אולי יש בו כמה תנינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה