הקללה הכי גדולה שאפשר להטיל על מישהו. שיישאר לבד. עם עצמו. עם הפחדים והשקט. עם הסיוטים והדממה. שיתעורר בבוקר לבדו, יעביר את היום בפרוצדורות הכרחיות, ויאכל ארוחת ערב עם עצמו לפני שילך לישון. לבד.
במקום בו ישבת לידי כל כך הרבה שנים, יישאר רק זיכרון. בשיחות השקטות שערכנו, ישמע רק קולי. בוויכוחים שלנו בזמן הנהיגה שלי, אף אחד לא יגיד לי, בעדינות של מורה נהיגה ירושלמי, מתי לפנות, ביחוד אחרי שעברנו את הצומת...
ברחבת הריקודים, שם כל כך אהבת לפזז, אני אהיה עם עצמי, חושש לנסות ולהתאים את צעדי עם אחרת, שלעולם לא תבין באמת, למה את ואני היינו כל כך מתואמים, כל אחד עם עצמו ועם אהבת חייו, את ואני.
אסון אקולוגי צפוי ביום בו אכנס לבד למטבח, עם כל הרצון הטוב שלי להוציא קדירת תבשיל מהבילה, בנוסח שיזכיר את מאפה ידייך, מנות מושקעות שלא היו מביישות מסעדה איכותית אירופאית, זכר למורשת ביקורינו הרבים בקולינריות ברחבי ארץ. אש, תימרות עשן, טעם חרוך ופרצוף של אכזבה מהילדות , על עוד ניסיון סרק של אבא עצוב במטבח אותו נטשת בטרם עת.
לבד, הפחד הכי גדול שלי. ממש לא איכפת לי לחיות כמה שנים פחות, אבל רק לא להישאר עם עצמי, לבדי, בדירה הענקית שתהפוך למקום מאוד עצוב, אחרי שאתעורר שם לבדי.
אנחנו הגברים, אלופים בלהסתדר בעצמנו, בלי כל עזרה מהצד שכנגד, לכאורה, הרי נקרוס שבוע אחרי השבעה.
למשל, הארון שלי מלא בגדים, שאת בחרת. המחשב שלי מלא בצילומי שילובי בגדים ללבישה כל יום ולכל אירוע, שאת התאמת, צילמת, קטלגת ושמרת לי בספריות מסודרות במחשב. הבגדים האלה – הרי אין כל סיכוי כי אדע איך לנקות מהם את הכתמים השונים אותם נהגתי לאסוף כל יום ומולם רטנת וקרצפת עם משחות סודיות, להפוך את החולצה האהובה עלי שחזרה הביתה עם כתמי הטחינה, למכובסת יד ראשונה מסופר ומשורר קלמזי.
אהובתי, אלף פעמים לחשתי לך כי חיי אינם חיים, אלא אם את לצידי, וחייכת. זה באמת היה מאהבה עכשיו אני מגלה לך כי גם הפחד הוא שמדרבן אותי כל בוקר מחדש, לדאוג ולפנק כי תאריכי ימים לנצח. לפחות כמה שנים אחרי. שיהיה מישהו שגם יעשה את כל הסידורים האחרונים ההכרחיים אחרי.
עם כל הבטחון העצמי שלי, בעצמי, אני בטוח היום יותר מתמיד כי אין כל סיכוי כי חסרונך לא יורגש. התרגלתי. התפנקתי. למדתי את הצד המתוק של החיים, של השותפות שלנו , גם כשאני מבלה עם חברים ורק מעדכן טלפונית איפה אנחנו מנגבים עכשיו חומוס, אבל מוסיף תמיד – חושב עליך כל הזמן. להביא לך מנה בחמגשית?
ממי, אני לכאורה אלוף בלבד, אבל מת מפחד שאם תעזבי אותי – אמות רגשית. את חושבת שאני מגזים, כי את רואה אותי הרבה פעמים נעדר מהבית. מסתובב בעיר, יושב עם חברים. דעי, שאפילו בערבי הגברים של אוהדי הפועל תל אביב, כשאני עם כמה חברים, את איתי, בשיחה פנימית - מותק, ראיתי איך המגן השמאלי פרץ קדימה ותמך בהתקפה במסירה נהדרת?
חבר'ה, זאת לא השתפכות רגשית מופרזת.
הקורונה, השנים שעוברות אצלנו ביעף והתבונות שרכשנו ממרומי גילנו אחרי חגיגות השישים, מקצינות את התחושות של הפחד. השנה הבנתי – אנחנו לא ממש מפחדים מהמוות או מהמגיפה הקשה אלא בעיקר מתופעות הלוואי, שיפילו אותנו עם צרות רפואיות קשות לאורך זמן או חס וחלילה, נישאר לבד. עם עצמנו, והגעגוע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה