החברה שלי, שותפתי לחיים ולגידול הילדות, זאת שמעצבת לי את ארמון חלומותיי הגנוזים, אי שם במרומי גוש דן, כמעט בתחילת צלע מתה בכניסה להקפה לנחיתה בשדה דב עליו השלום, האחת שמנחיתה אותי בשלום אחרי כל טלטלות חיי – לדבריה, אני לא מבין שום דבר בעסקים. מרוב שנים בהם הייתי שכיר. אני חושב כמו שכיר וכנראה שזה מה שקורה איתי בכל שיחות הסלון עם החברים העצמאיים שלי. הם מדברים על מיליונים המושקעים בסתר ותופחים להם מיום ליום, ואני חושב על קרן ההשתלמות שלי שמושקעת באור היום באפס סיכונים.
חברי , כריש הנדל"ן, לימד אותי השבוע שיעור בעסקים – "לשחד את השותף". איך לפעמים ניתן לחשוב מחוץ לקופסא ולהצליח במסע שלא היה לו כל סיכוי בהתחלה. כמו דרכו של הכריש, בחור יפה עיניים מפרבר תל אביבי של אנשים קשי יום, שחשב כי עם תואר של בוגר טכניון ושותף צעיר כמוהו, יוכל לכבוש את עולם הנדל"ן המתעורר של תל אביב בשנות השבעים.
מאחר ולא הייתה לו ולשותפו לירה אחת מיותרת על התחת, הם נהגו להציג עצמם כעתירי ממון שמחפשים יעדי השקעה. הכריש, עם לשונו המתגלגלת בקלות, והשותף – בחור נבון אך ביישן. כך הלך הביישן ערב משמים אחד לחתונה והושיבו אותו ליד גבר שתקן כמותו. מקרי לגמרי. ככה שתקו שניהם כל החתונה.
מה אתה עושה?
בעולם העסקים מחפש פרויקט להון שהתפנה לי, ענה השותף, ולא יסף.
סלטים, מבחר מנות בשר עתירי צרבת, יין נוראי וקינוח כשר נטול טעם – אירוע סטנדרטי שרק שימש מקום מפגש בין שני השתקנים שבין לבין קבעו כי ייפגשו למחרת במשרד לדון בהצעה מסוימת. לפגישה הצטרף גם הכריש ושמע כי נפלה לפתחו הזדמנות. יש הצעה להקים אי שם באפריקה השחורה מעבר גבול. צריך להשקיע 18 מיליון דולר בהכנת התשתית ובתמורה יוכלו היזמים לגבות מכל משאית, מטען או אדם שחוצה גבול – אגרה שתהפוך את בעל הזיכיון לעשיר גדול. נשמע נפלא, למעט העובדה שאין להם 18 דולר בכיס או בבנק.
באותו הערב עלו שלושתם על טיסת אל על 511 ליוהנסבורג. האחד בטוח שיש לו שותפים/משקיעים לפרויקט, ומצד שני שני יזמים צעירים עם המון בטחון עצמי, בלי דולר בארנק אבל עם מספר טלפון של חבר שלמד איתם בטכניון אשר כבר עשה חיל בדרום אפריקה. אז מה יש לנו עד כה– הכריש עם שותפו לעסקים, בעל הזיכיון שמחפש שותפים עם כסף, וכמובן החבר שירד לדרא"פ עם הכסף שאולי יצטרף אליהם בעניין.
עכשיו זה כבר ארבעה שותפים. אולי. תלוי אם שלושתם יקנו את חלקו של השתקן מהחתונה בסך של 18 מיליון דולר.
כשנפגשו בלובי של מלון סנדס ביוהנסבורג אחרי טיסת הלילה הארוכה – הציעה המממן המקומי סך של 9 מיליון דולר תמורת הזיכיון ולא דולר אחד יותר. לא משנה כמה סטייקים אכלו ביחד באותו ערב עם הרבה יין, ההצעה נשארה בעיינה, ולא התקבלה. חבל.
אחר הצהרים אספו את חפציהם מהמלון וטסו בחזרה לישראל שלושה אבלים, מבואסים ומנסים להבין מהיכן יממנו את הוצאות הטיסה המיותרת הזאת...
מבולבלים? למה אני מטריד אתכם עם עלילות שכאלו? – יש תפנית בעלילה. מיד אחרי נחיתה מקבל הכריש טלפון מדרום אפריקה. המממן המיועד על הקו. איפה אתם? למה טסתם? בואו תחזרו, ונדבר...
סוכן הנסיעות לא האמין כשקיבל הזמנה לטיסה נוספת עבורם בהקדם האפשרי. חזרו להיפגש בלובי של מלון סנדס. מקום התוועדות של הרבה ישראלים שחיפשו את מזלם בקצה אפריקה באותם ימים. מצאו פינה שקטה. ארבע אנשים שכבר התחילו להכיר האחד את שני בשבוע האחרון...
יש לי הצעה בשבילך אמר המממן למי שהביא את העסקה מבראשית לשולחן החתונה. בלי קשר לגובה העסקה לקניית הזיכיון וכניסה לשותפות אתכם – אני נותן לך עכשיו באופן פרטי מיליון דולר. מזומן במזוודה. מתאים לך? תחשוב רגע אם זה עוזר לנו להתקדם עם הזיכיון.
עכשיו, אפשר לסגור על 9 מיליון דולר?
מה נראה לכם?
אנשים לפעמים משנים את חשיבתם כשמעמידים מולם מזוודה מלא במזומן.
בשנים שעברו היקף התגמולים שמשכו השותפים ממעבר הגבול, אחרי שריפדו את כל מי שצריך מהשלטון המקומי, היה הרבה מעל 100 מיליון דולר, זאת כמובן בלי לקחת בחשבון את הסכום "הזניח" ההוא שעלה לשחד את השותף שלהם שממשיך כל השנים ליהנות ביחד איתם מהפרויקט.
זה מה שנקרא - להגיע מאפס למאה, מיליון דולר כמובן, בלשחד את השותף שלך...
תגובות