אם יש משהו שאני ממש לא מבין, זה איך אתם מסכימים שמישהו יצייר לכם על הגוף ציור בלתי מחיק. קעקוע בקו כחול, ברצועה שחורה, בציור צבעוני, בצורה גיאומטרית, באותיות בלועזית בלתי מובנת, בכתמים הזויים של פרחים, מלאכים, סמלים או סיסמאות, שמות אהובים, בני משפחה או סתם צמות מקושטות בלתי יורדות בכל חומר ניקוי.
אין התחרטויות. מה שנחרט, לא ימחק. שם שנכתב – יישאר לנצח. פרח שצויר – לא יעקר. חוכמה שהובאה מכתבי הקודש ונכתבה, אויש, עם טעות כתיב, סליחה – גם היא נשארת. אין טיפקס לכתובת קעקוע. זהו. חריטה ללא חרטה. שרוטה לתמיד.
אז מה אני עושה, אם הבת שלי, יפה ומושלמת ככל שבורא עולם, אימא שלה וטיפה גם אני, הבאנו לעולם – באה מחר בבוקר ומודיעה על רצונה לצייר על עצמה את המונה ליזה במקום נסתר. מה עושים? שנים אני שומר עליה בגני השעשועים של החיים, חרד שלא תיפול, תיפצע, תקבל שריטה או צלקת שתפגום ביופייה, ואז הכול יהיה בגללי. למה הילדה עדיין לא נשואה? – כי אבא שלה לא שמר עליה בנדנדות בגינה, קיבלה שריטה בלחי ומעכשיו היא כבר לא הילדה הכי יפה בגן...
הילדה היום בוגרת, בפועל היא כבר לא ממש שואלת אותי רשות לכלום, וגם לגבי הקעקוע הזה שמעתי רק כבדרך אגב, במקרה בשיחת אגב שלה עם אחותה. בעצם כבר בארוחת שבת של אמצע חום יולי אוגוסט, כשהופיעה עם גרב ספורט ארוכה לרגליה, מצוידת בזוג סנדלים, הייתי צריך לגלות עניין. כמה ימים לאחר מכן, ככה בדרך אגב, הבחנתי פתאום במשהו כחלחל צבעוני משתרג מסביב לקרסול הרגל על עורה הצח.
זהו. אכלנו אותה. הווירוס המתקעקע פגע גם במשפחתנו. הילדה נגועה. אולי פנימה היא מאושרת, אך אנחנו הרוסים. זה סיפור בלי סוף טוב. מה יכול להיות טוב ברגל מקושקשת. ראיתם פעם קעקוע באיזה ציור נשי קלאסי? ראיתם במודעות הקוסמטיקה המציגות את היופי הנשי האידיאלי, דוגמנית מקועקעת? האם זכורה לכם מיס יוניברס אחת עם קעקוע גלוי? כשהיא תגיע לראיון עבודה נגיד בגוגל, והילדה שלי ממש מוכשרת, הרי היא תגיע עם גרביים גבוהות להסתרת הקעקוע....
את הילדה הזאת כבר חילצתי זבת דם מפציעת ספורט מדאיגה, מכווצת בזרועות אימה, כשאני מנסה להגיע כמה שיותר מהר לחדר המיון בבית חולים של פוריה, אחרי שהצליחה לדחוף עם המצח שלה את מגלשי הסקי מים בכנרת. לסקי שלום, המצח נבקע. אימה טרחה רבות להביא מיידית פלסטיקאי מומחה שיתפור לילדה את הפציעה, חס וחלילה לא ייפגם יופייה. ועכשיו היא מקשקשת על עצמה. לתמיד.
חבר שלי פעם ליווה את ביתו לעשות קעקוע בסטודיו. לא יודע מה עבר עליו, אבל הבת הצליחה לגרום לו להסכים כי יחרטו לו על הכתף קעקוע קטן של דולפין. אולי בגלל חיבתו לצלילות ימיות, או שהיה מאוהב בפליפר הדולפין, או שזה היה הקעקוע הכי קטן או הכי זול – וכאשר שאלתי אותו איך היה? כאב? הוא אחר כך: "כשמתחילים בקעקוע זה כואב כמו שמצמידים לך סיגריה בוערת לכתף, ואחר כך זה ממשיך, כאילו הוא מצמיד את הסיגריה וממשיך להכאיב ללא הפוגה..."
אין כל סיכוי בחיים שאעשה קעקוע. קודם כל אני פחדן. מפחד מזיהומים וכאב. ובנוסף - בגלל האיסור ההילכתי, בגלל חוסר ההיגיון שבמקרה הזה אני דווקא מתחבר לרבנים. אני נגד האופנה הזאת וכל ילדה שלי שרוצה לחרוט על עצמה את המונה ליזה או את שמו של איציק האהוב שלה, שתכין עצמה גם לשמוע מה דעתי על זה. על הקעקוע לא על איציק.
אגב, חברי הצלם מבנגקוק, נח דולינסקי, קיבל לאחרונה פרס על צילום בנושא, רק שקעקוע זה גם עניין של גיאוגרפיה ותרבות. התאילנדי המקועקע שבתמונה עם נכדו הצעיר. בעייני זה מייצג את הדור הבא. העתיד. החלק. ללא צורך באיורים על העור. לא זכור לי כי לסבא אפרים שלי, גבר שבגברים, היה צורך להתקעקע ולהעביר מסרים לעולם עם ציור שושנה כחולה על הזרוע. גל המתקעקעים סביבנו הוא יותר אירוע אופנתי, שכנראה ידעך, ואז כל חובבי הג'אנר יישארו עם הציורים לנצח...
אבל, אם ניתן היה לקעקע לביתי על כף היד את מספר הטלפון של ההורים שלה, משהו שיזכיר לה לחייג אלינו יותר – אולי עם קעקוע כזה אוכל להשלים....
תגובות