כשהגעתי לכיתה א' לקחה אותי אמי לביקור בדפוס של עיתון דבר. מקום רועש, צפוף, חם כסאונה ותמיד יצאת משם עם כתמי דיו על הידיים והבגדים.
הרבה לפני כניסת המחשבים לעולם הדפוס, נוצר העיתון ממטילי מתכת שהותכו לאותיות בולטות עליהם נמרח הדיו ונוצר העיתון. שורות שורות של אותיות לוהטות שיצרו מילים, קטעים, מאמרים ובסוף גם את העיתון המוגמר.
כילד, הוקסמתי תמיד מהדפס, שידע להפיק כותרות, אותיות בגדלים שונים, ובסוף גם נתן לי כשנפרדנו את השם שלי יצוק בבדיל אתו הייתי חותם את שמי על המחברות – עוד בכיתה א'. לא פלא שאחרי מספר שנים הסכימו לפרסם ב"דבר לילדים" מאמר בכורה שלי בנושא גידול דגים באקווריום.
מאז קשה לעצור אותי על המקלדת. מכונות הדפוס כבר ממוחשבות לגמרי, העריכה לא בבדיל אלא בתוכנה והתכנים – במקום לכתוב על דגים אני כותב על רגשות. לדגים כנראה אין דמעות, והמחמאה הכי גדולה שאוכל לקבל מאחד מעשרת קוראי הקבועים היא – ריגשת אותי עד דמעות.
בחזרה לביקור בעתון דבר, אי שם ברחוב שינקין, בבניין שכבר לא קיים, בסמוך לו היה "קפה תמר" שגם הוא כבר איננו. לשם הייתה לוקחת אותי אמי לשתיית שוקו בחדר מלא עשן סיגריות ומיטב הפובליציסטים של העיתון הסוציאליסטי הראשון לציון.
עברו שנים. העיתון דבר, קפה תמר וגם אמי תמי – כבר לא אתנו. רק הזיכרונות.
לאחרונה ארזנו את עצמנו ועברנו לגור במרומי מגדלי רמת אביב ג'. שכונה שהיא הכי לא האימא שלי אשר על המצבה שלה נכתב: "חיפאית, פלמ"חניקית, סופרת ועיתונאית... " לדירה שלה יש מספר יתרונות. קודם כל, זה מה שנותר. הקירות ספוגי סיפורים וזיכרונות תל אביביים של נסיכת הבוהמה בין כסית לקליפורניה. בתי הקפה כמובן. הדירה נצבעה והותאמה למאה ה-21, הנכדים שלה מרוצים שסוף סוף יש לנו דירה משלנו לארח אותם, ואני כל בוקר מחדש מחפש ומצפה לראות אותה יוצאת מאחד החדרים ומפתיעה אותי בסיפור חדש על חבריה מהוליווד.
לדירתה נוספה, באחד מגלגולי השיפוצים של ועד הבית, מרפסת שטופת אור שעדיין לא החלטנו מה עושים בה. BBQ בשבתות או שולחן לפוקר באמצע השבוע, פינת קפה או ערוגת עציצים.
ברור שכל אחד מושך לכיוון נטיית ליבו – ועד אז, פתחתי שם פינת קפה. קפה תמר. על שמה כמובן.
תגובות