דילוג לתוכן הראשי

פרידה טרמינלית

 


לעולם לא אתן עוד שיפרידו בינינו, לא אתפתה להבטחות שתשובי אלי בקרוב ובוודאי שלא אסכים שדרכינו ייפרדו דווקא בזמנים שאני זקוק לך כל כך. כמו עכשיו. איפה את?

אחת אחת הן יוצאות גולשות להן מהפתח החשוך, נגלות מהססות משהו, כל אחת מחכה לבעלה שיזהה אותה וייחפז לקראתה בפרץ רגשות והקלה על הפגישה המחודשת. גבוהות ונמוכות, מעוצבות בבוטיקים ומהוהות, רזות ובעיקר שמנות עד להתפקע. אתן נחטפות אחת אחת. רק אני עומד נכלם ואוכל את עצמי – איך נתתי לך ללכת.

התשובי? האם אזכה לראותך שנית, שלמה ובלתי חבולה? אחרי שהשקעתי בך כל כך הרבה כסף, את לא יכולה להיעלם לי עכשיו, בסוף דרכנו הארוכה. מצד שני, אולי כדאי שתאבדי לעד ולא תופיעי לי שרוטה ומחוללת, אחרי שיד זרה ניצלה את הפרידה המאולצת שבינינו.

בינתיים מתחילים לעזוב את המקום מאות בעלים מאושרים ורק מספר מאוכזבים עומדים כועסים וממורמרים מול הפתח, נזכרים באירועים דומים קודמים; מספרים סיפורי זוועה איך קרוב משפחה שלהם נשאר פעם בודד בעיר זרה, כאשר רק כותנתו לעורו, ובכלל – מה יגידו הילדים, איך אסביר להם שאבא כן הגיע, ואת עכשיו במקום אחר.

במחשבה שניה, אין לי מה להגיע הביתה בלעדיך.

התגיעי או שאבדת, התשובי או שבחרת להמשיך את הטיול בלעדי. התבואי איתי הביתה, או שהגעת עצמאית להוואי, למיסיסיפי, או לפריז. אני מבטיח לך שבפעם הבאה לא אסכים שיפרידו בינינו, אני מבטיח שאקח אותך לידי, אמצא עבורך מקום, אפילו בתא המטען שמעל למושב. לא חשוב מה יגידו כולם, שהדיילים יתפוצצו והשכנים יקללו. לא מסוגל לעבור את קטעי המתח האלה – צאי עכשיו מהפתח, או שהלך לנו כל הכיף של הטיול שעשינו ביחד.

אוי, המתח שלפני המעבר במכס והשיקוף ברנטגן מסוגל להוציא אותי מדעתי, רק שלעזאזל, נמאס לי לעמוד מול מסוף פריקת המטען מהמטוס. אין לי עצבים לעבור את מדורי הייסורים של מחלקת איתור המטען האבוד של שדה התעופה. כל זה בנוסף לתענוג שיפוד הנחיריים עם המטושים, בדיקות קורונה, טפסים ללא קץ ומונחים רפואיים לא ברורים. "האם אדוני היה באחת מששת המדינות הנגועות והאסורות?", 5000 ש"ח קנס אם ...

כל טעות - תעלה לי באיסור כניסה, בידוד, צמיד אלקטרוני, מלונית, ואני - מה אני אעשה בלעדייך?

אלוהי הטרמינלים הכלל עולמי, אנא, אני פונה אל האונה הרפורמית שבהילה הקדושה שלך, בקשה קטנה. עם הקורונה כבר אסתדר, רק עשה שהסבלים יביאו כבר את המזוודה שלי מהמטוס!




איור - תמר מסר


צילום - חברי בבנגקוק נח דולינסקי


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

בירת הכלבים של תל אביב

  תל אביב ניצבת בראש רשימת בעלי הכלבים בישראל; לצד ההנאה והאהבה, המשימה לעיתים לא פשוטה, בעיקר כשההולכים על ארבע מתחילים להזדקן.  דייגו כלבלב מרחוב הופיין יש לו הכול: מרק ועצם זה טוב ויפה. אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. אז הזמינו עבורו "דוג ווקר" בתשלום שמוציא אותו חמש פעמים בשבוע לשלוש שעות משחקים עם עוד כמה כלבים משועממים בשכונתנו. דייגו הוא התאום התל אביבי של פלוטו, הכלבלב של המשוררת לאה גולדברג. דייגו הוא כלב תל אביבי. לא מקיבוץ מגידו. כלב שמח, אנרגטי, אוהב ילדים ומלווה אותנו בצעדות הבוקר לאורך טיילת תל ברוך בנאמנות. כלב השרוע רוב היממה על מרבץ בקומה שלישית בלי מעלית בבית משפחתו, בציפייה לפעילות הבאה. להזדמנות לסמן את הטריטוריות שלו בהשתנה, ללכלך את המדרכות בגלליו ולאלץ את בעליו להתכבד ולנקות אחריו כמקובל במחוזותינו. פעם אחזקת כלב הוסברה כתחליף לילד, כצורך מרתיע לאבטחה אישית, כתחליף לחבר לילד ללא אחים או חברים, או "רק" מאהבת כלבים, כידידו הטוב של האדם. בתל אביב רבים מצעירי העיר מחזיקים כלבים, חלקם כתחליף להבאת ילדים לעולם. העיר מצליחה להתייצב שנה אחר שנה בראש רש...