החבר שלי בחור מסודר. החיים שלו מסודרים ובעיקר מתועדים. כל מסמך משמעותי בחייו, מתויק בתוך קלסר מתאים, מנוילן, מחויץ על פי נושאים, ושליף למקרה שיידרש לכל דיון, ערכאה, ויכוח, תביעה, קידום רעיון והליך הדורש סימוכין. סדר צריך לשמור - ולחבר יש בנוסף לזיכרון צילומי נדיר, גם גנזך פרטי כפייתי בו שמורים כל חייו. על המדפים.
בקלסרים טמונים, מנוילנים כמובן בשמר-דף חדש, אחד אחד, תלושי שכר מאז היותו קצין צעיר בקבע ועד לפרישתו לגמלאות לאחרונה, חשבונות חשמל, שומות מס, מכתבי התראה, קבלות לוועד הבית מדירת הסטודנטים בירושלים וגיליונות ציונים מכל מוסד חינוכי בו עבר, כולל צילומים בשחור לבן מהטיול השנתי בסוף כל כיתה אותם צילם בעצמו כמובן. כל מה שהגיע לתיבת הדואר שלו במעטפה, עבר לארגז התיוק ומשם לקלסר המתאים, לעד.
הבנתם את הטיפוס. אדם כמעט מושלם, למעט כפייתיות התיעד, שתרמה רבות ליצרני הקלסרים ונגרי המדפים שכיסו כל קיר פנוי אצלו בקומת המרתף בביתו המרווח.
חמישים שנים, עשרות קלסרים. ועכשיו צריך להתחיל למיין ולזרוק. נכון שחובה לשמור 7 שנים מסמכים, אבל תסכימו שזה קצת מיותר לשמור ניירת מתזמורת הנוער המקומית המודיעה לך שהתקבלת לנגן על חצוצרה במשלחת היוצאת לקפריסין בחופש הגדול אחרי כיתה י'. יופי נחמה. כלומר - הנכדים יאמינו לך גם אם לא תתעד את הסיפור במסמך השמור אצלך על המדף חמישים שנה.
את דפי חשבון העו"ש שלך מבנק הלוואה וחסכון שמזמן נמוג ונעלם, אפשר לגרוס כבר. את המכתבים שכתבת מקורס קצינים לאמא שלך - אם אתה לא מתכוון לשבץ אותם בספר האוטוביוגרפי שמזמן החלטת שלא לכתב, גם כן ניתן לגרוס. את הציורים שלך מגן חובה שאִימך שמרה עבורך בקלסר נפרד (אגרנות זה כנראה אופי תורשתי) לבטח אפשר לתרום לחברת "אמניר" למִחזור. לעומת זאת - את כל עלילותיך מול מנהל מקרקעי ישראל SURE כדאי לשמור. מי יודע. עם כל ההיתרים והתוספות החוקיות לכאורה שנבנו בבית הגדול שלך, תמיד יהיה צורך בתיעוד מול מפקח הבניה העירוני החטטן שעלול לצוץ יום אחד.
עד היום כל מסמך היה שמור ב"שמר-דף" שקוף - ומהיום, אחרי התלבטות רבה - לפח. גם המסמכים שפתאום מצא בבית הוריו, קופסאות קרטון שבמקור שימשו לנעלים - דחוסות בצילומים ומסמכים. הכול היה בארונית הצמודה במעמקי דירת הוריו, בצמוד לקיר האמבטיה, דרכו עברה רטיבות קלה כל השנים שהפכה את רוב הגנזך המשפחתי לגושי ירוקת דחוסה ובלתי מזוהה...
הוא בחור חכם, עם יכולת זיכרון חריגה. הוא היה זוכר בעסקיו שורות שלמות באקסלים עסקיים בעל פה, ובזכות זה היה מזהה טעויות או הטעיות מכוונות, מה שהפך שורות אדומות לירוקות, ואלפים לרבבות. אז עכשיו הוא מוזמן לזכור את כל מה שהוא שמר. כי בקרוב - יהיה לו הרבה זמן להיזכר טוב טוב מה היה הציון שלו בהתעמלות בכיתה ח'.
היום יש לו זמן. חמישים שנות אגרנות ממלאות לו כמה חודשי מיון לגריסה, לקטנות בררנית של ניירת מובחרת, ובקרוב יהיה לו משרד ענק, ריק מקלסרים, מדפים נקיים, זמן ונכונות לאפשרויות חדשות.
נגינה על חצוצרה כבר אמרנו?
תגובות