לצערי, עדיין לא הספקתי לבקר בסלוניקי. בכל התוכניות הפנסיוניות שלי, סלוניקי תמיד הופיעה אצלי כנקודת פתיחה. תחנה ראשונה במסעי האישי, בדרכי להגשים חלום יווני פרטי. לשבת בכפר לבן על שפת מים כחולים, ללא כל תמריצי הזיה וטבליות אינסטנט אושר, ולכתוב לאהובתי שורות יפות כפי שכתב לאונרד כהן לאהובתו שלו, בהיותו תחת השפעת מיטב הסמים של שנות הששים.
בסלוניקי נולדה בשנת 1923 אימו של אברהם, הידוע בשם אבי. חבר שלי כבר חמישים שנים. התינוקת החמודה שבצילום אשר יושבת כדוגמנית על בין שני הוריה, ישבה מולי השבוע, צלולה כבדולח, ביומולדת ה-70 של החבר שלי. שתינו, צחקנו, ראינו מצגת, הנינים חיבקו את הסבתא, הנכדים נישקו את אבי, הילדים שלו לא הפסיקו לדמוע כל האירוע כמו שיוונים חוגגים. שמחים ובוכים.
השבט הסלוניקאי אליו נקלעתי, עלו ארצה באמצע שנות השלושים, ומאז הם אנחנו. הנשמה של התל אביביות האמיתית. אוהבי אהבה, מחוברים אל הדרך ולא אל המטרה, אנשי האמת ולא הדת, מכבדים את היושב במרומים אבל חשוב להם יותר מה קורה במרתפי המוזיקה והשיכר של סמטאות חיינו, אלופים באוכל בסיסי, לא מפונפן, מבוסס על שמן זית, כולסטרול ופחמימות טעימות סותמות עורקים.
הנונה בת ה-99 ישבה מולי באירוע יווני שמח. שמחה באמת. לו יכלה, הייתה רוקדת על השולחן ושוברת כל הצלחות. כמקובל. צלולה לחלוטין, הרבה יותר מרוב שוכני בתי ההורים שהכרתי בשנים בהם ביקרתי שם ולא כדייר מן המניין. אז נשבעתי, כי לא אסכים לגור שם, בחדר ההמתנה לגן עדן עם עוד כמה אנשים שאלוהים שכח לקחת אותם.
עיניי הנונה נוצצות, היא טועמת מכל המאכלים היווניים שהוגשו, שותה כוס אוזו עם לימונדה בקצב שלי, וכשהערתי לה כי המאכלים קצת שמנים ועלולים לפגוע בבריאותה - כמעט נפלה מצחוק. בגיל 99 לא מתחילים דיאטה. גם אין בדיקות ינשוף למי שמתנייעת בעזרת עובדת סיעודית חביבה, והיא תצחק כל הדרך עד יומולדת ה-120.
ברשימת הספרים המומלצים לאוהבי האוזו וציזיקי, הוספתי לאחרונה לחברים שלי את חמשת ספריה של הסופרת המוכשרת ויקטוריה היסלופ. כל ספר מציג פן יווני אחר של יוון במאה הקודמת. הסופרת התפרסמה בספרה על אי המצורעים בכרתים ("האי של סופיה") - אבל לפני שאתם טסים החורף לרקוד על שולחנות במסעדות של אתונה בקבוצות חובבי המוסיקה היוונית, אני מאוד ממליץ לקרוא את ספריה. במקום לחרוש ספרי היסטוריה יבשושיים, תלמדו דרך הרומנים שלה על דרכם הארוכה של היוונים בדרך לעצמאות ומשטר יציב, על בעיית הפליטים היוונים שנמלטו משטחי טורקיה והגיע לשטח יוון ללא כל רכוש, נאלצים לבנות את חייהם מחדש. שיקום מחדש כמו של בוני העיר סלוניקי בתחילת המאה הקודמת, אחרי השריפה הגדולה שכמעט וחיסלה את העיר. לפרטים נוספים - בספר "חוטים מקשרים".
אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהיוונים, איך הצליחו להגיע ממצב מלחמה טוטאלית מול הטורקים ולמעלה ממיליון וחצי מגורשים (לא פליטים!) משני הצדדים - לשיקום כל הניצולים ששרדו את המלחמה ויחסי שכנות סבירים בין המדינות עד היום. אגב, לכל מי שקופץ עכשיו ושואל מה לגבי הפלישה הטורקית לקפריסין - אני מציע לקרוא קודם את ספר "הזריחה" של היסלופ בנושא. סיפור קפריסאי קשה שלא נסגר גם אחרי חמישים שנה.
נחזור ליומולדת ה-70. כל בני המחזור שלי בקרוב יגיעו לזה. אני צריך להכין ברכת ווידאו אחידה למצגת שהילדים שלהם יכינו. משהו אמיתי. מהלב. כמו שפעם כתבנו בספרי הזיכרונות של ימי ביה"ס היסודי בסוף כל שנה, עם פאנץ' אישי, ב"סוד כמוס" מקופל, בו חשפנו בפעם הראשונה את אהבתנו הראשונה למלכת הכיתה.
דון אבי, החבר בן השבעים, פושט ידיו לצדדים על רקע המוזיקה היוונית ומחולל כמו היינו בטברנה בפיראוס, ואימו מתמוגגת. איך לא - הושלמה הדרך מחופי סלוניקי הבוערים לריקוד הזייבקיקו של סבא אבי, בחופי הארץ המובטחת.
תגובות