הסבא שלו מיד שינה את נושא השיחה, הסבתא העבירה אותו לאפוטרופסית הטבעית שלו, אימו; לי הציעו עוד כוסית ויסקי. כאילו הילד גילה לי שיש לי מחלה קשה ללא הכנה מוקדמת.
הדור שלנו עסוק מבוקר עד ערב, בהדחקה, מניעה, בריחה מבשורה, התמודדות מעייפת ושימוש באמצעים מתקדמים באמונה - כי נצליח להסתיר ולדחות את הנורא מכל. שכולם יראו בני כמה אנחנו.
הבילוי הסיזיפי בחדרי הכושר, הדיאטות המתישות, ההימנעות מכל מה שעושה לנו טוב, המרוץ אחרי זריקות הבוטוקס; סבב טיפולים במכוני היופי שכבר בשמם מטעה אותנו - יפות הרי לא הולכות למכונים. הן יפות. לימים הן הולכות לשם לשמר את מה שהיה ועכשיו קצת דהה, מחליד, מעלה שיבה, מתעבה, מתקמט, רופס ומעציב אותנו כל בוקר מחדש כשאנו מנסים לארגן את עצמנו מול המראה השקרנית.
אם השתמשתי במשפטים הקודמים בלשון נקבה - זה רק בגלל ההדחקה, הגרסה השקרית כי לגברים לא ממש איכפת מאיך שהם נראים; גבר אמיתי לא באמת טס לאיסטנבול וחוזר אחרי חמישה ימים עם תחבושת על המצח...
זה לא שאני מחר פותח מנוי פלטינה בטינדר ומחפש צילום עצמי שמחמיא ומזכיר ימים טובים יותר בהם הייתי לפחות משאיר רושם חיצוני ראוי. רק חבל שאחרי כל כך הרבה תעניות ודיאטות - עדיין קשה לקרוא לי צנום. מאז שאני זוכר את עצמי, שלוש פעמים בשבוע הלכתי לחדר כושר. תכפילו את זה בחמישים שנה - הייתי צריך להיות היום כמעט ארנולד שוורצנגר. כמעט. בפועל אני לא. אני בעיקר נכנס לדיונים פוליטיים עם חברים באגף המשקולות הקלות בחדר הכושר, משאיר את המשקלים הכבדים לצעירים הנמרצים, מעדיף לעשות הרבה חזרות עם משקל נמוך מאשר למצוא עצמי שרוע על התחת באופן מביך על המזרן.
הבשורה אודות היותי זקן, לא ממש העליבה. יש לי עוד כמה בדיחות על "השור הצעיר והשור הזקן" רק חבל שהחבר'ה הצעירים לא ממש מבינים למה הסיפור מצחיק אותי. מצד שני יש לי ששה נכדים שלא צריכים לומר לי שאני זקן - אני יודע לספור בעצמי את גודל השבט, ומעדיף את התואר - "זקן השבט", תואר מחמיא ומכובד יותר.
תגובות