הכותב למרחקים ארוכים

 

זכיתי. מצאתי דרך לתקן את הבלתי ניתן לתיקון. כנראה שעלה בידי לשפץ את מה שנראה אבוד. כמה שעות מול המקלדת, והצלחתי לעשות את הבלתי יאומן. תיקנתי את העבר הבלתי מוצלח שלי ויצרתי מציאות  אלטרנטיבית... 

טובה יותר. עבורי כמובן.

מה שנראה פעם כפיאסקו מושלם, התרסקות בלתי נמנעת, פשיטת רגל רגשית, כשלון חברתי ומשפחה קורסת - הפך תוך כמה פרקים בסיפור האוטוביוגרפי שלי למשהו אחר, עדיין לא מושלם, אבל עכשיו אפשר כבר לחיות אתו; אפשר לספר אותו בגאווה, ניתן להבין ולא לכעוס, לחייך ולקוות לימים טובים יותר, על כולנו.

כשאנחנו צעירים, מלאי הורמונים, אגו ובטחון עצמי בצדקת דרכנו, אנו בשלים לעשות את כל הטעויות האפשריות וכמובן  לשלם עליהם את המחיר כאן ועכשיו. להעליב, להתנתק, להחרים, לפגוע ולהחליט כי חייכם יהיו יותר טובים אם תדבקו בצדקת דרככם. ושילכו כולם להזדיין!

יאדה יאדה יאדה, הגעתם לגיל השלישי. לישורת האחרונה לפני קופת חולים וכירורגית ב׳, רגע לפני שמתחילים לחרוץ לכם את העור בצלקות, נקזים או סתם כתמי עור כהים ומגעילים הנגרמים מתרופות דילול הדם שלקחתם מאז האירוע - עכשיו הזמן לשחזר, לתקן, להשלים, לבנות מציאות מדומה יותר טובה, לצייר מחדש את דרכי חייכם המופלאות, לפני שהנכדים יתחילו לתחקר אותך בנוגע לעבודת השורשים שלהם לבית הספר.

אז אני זכיתי. בזכות הבלוג הפרטי שלי. קובץ פרסומים אישיים המופץ למרחב המרשתת בין אנשים שהכרתי במהלך שיטוטי על רחבת הריקודים הווירטואלית של חיי,  במקום בו  אני משתף אותם בהגיגים, מחשבות, חוויות וסיפורים אישיים על אנשים דמיוניים שחלקם מתחזים לבני המשפחה המעניינת שלי. כאן נעשה התיקון הגדול. הכול אמיתי, אולי לא כל האמת אבל אמת. שום שקר או טשטוש משהו, רק שבגרסה החדשה שלי, אין אמת מחולטת. כנראה שעכשיו יש הסבר נוסף שאינו בהכרח מה שהבנתי בזמנו. לצד ב' יש מה לומר. גם לבן זונה ההוא היו בעיות משלו. אולי לא כל הצדק בעולם נמצא אצל צד א'. 

מאחר והכרזתי כבר בפתיחת הבלוג אי שם בפרוץ הקורונה כי כל המקשר בין הדמויות במחזה לאנשים בעולמנו האמיתי, עושה זאת על אחריותו האישית  - קל לי לשרבט את הסיפורים, משיקים למציאות תוך הכחשה מלאה. היי, זה ממש לא אני!

למעלה משנתיים אני טווה איתכם סיפורים. כותב את ההיסטוריה המשפחתית שלי בפונטים יפים וצבעוניים. מלאת רוך, געגוע, ציונות וחמלה. בלי צעקות, מריבות, טריקת דלתות וכעסים. כנראה שיותר קל לי עכשיו להניח את האגו, האכזבות, הטעויות של שחקנים אחרים במחזה חיי והשטויות שאני אחראי עליהן, להניח בצד ולקרוא אודות סיפורי חיי יותר רגוע ומחויך. זאת לא בושה לכתוב שאני מתגעגע, גם אם למקורבים לי זכור היטב כמה מרור אכלתי; זאת לא טעות לומר שאהבתי גם אם תזכירו לי שלא אהבו אותי באמת; זאת לא תרפיה בכתיבה , גם אם היא גורמת לי עונג רב ועוזרת לי לגשר על ימים קשים בעברי; זה עוד שיתוף אישי עם חברים טובים על ימים טובים יותר, רגשות שמציפים וגולשים למשפטים ארוכים מדי, ושיחה בלוגיסטית עם שמונת הקוראים הנאמנים והקבועים שלי שמכירים כי מאחורי כל פסקה יש קריצה ובסוף כל הגיג יש גם צ'ייסר.

אז באהבה, ממליץ בחום לקחת כמה צבעי פסטל לצבוע את השלכת והסיפור האישי האפור, בכל צבעי הקשת. זה יותר יפה לעין ולנשמה.

צלם הקרחונים - חברי בדרום אמריקה, רלי אור

עיצוב פקח הטיסה החגבי - עוד המצאה של AI, שיגעון הגרפיקה הממוחשבת עם ציון פסיכומטרי 800...