כמו ביבי

 

החיים שלנו מעניינים. אין עוד מדינה עם כל כך הרבה אקשיין כמו במחוז גוש דן. אולי באוקראינה, אבל אף אחד עוד לא חזר חי משם. 

הפיכה, הפגנות, חרדה לחסכונות, הבת האנרכיסטית שחוזרת עם ניחוח הפגנות בשיער, עיניים נוצצות של מהפכנית שקופצת הביתה להתקלח בין משימות בעורף האויב בוועדות כנסת או בקרב על השליטה באיילון מול פקד מאיר סוויסה, הסמל המסחרי של שיטור אורבני אסרטיבי. 

אנרכיסטית מתחילה שבקושי יכולה לשתף אותנו בחוויות הקרב האחרון, כשהיא מקלידה את המהפיכה למדיה החברתית, הוראות הפעלה לצוות הלוחמים שלה בקרב על העתיד שלה. 

חודשיים המדינה בהפגנות. עם חלק מהחברים הפסקתי להתווכח, לאחרים אני לא מגיב בקבוצות המדיה המוצפות בעוד ועוד מאמרים חכמים הדנים שוב ושוב ביתרונות או באסונות השינויים הצפויים בחיינו ובעתיד ילדינו. 

אין לי חווה בפורטוגל או וילה בקפריסין, לא העברתי את החסכונות הפנסיוניים שלי לשוויץ, אף פעם לא היה לי ״בנקאי פרטי״ ודרכון זר זה עצם זר בשבילי. שנאמר, פה בייתי. 

ברוב ההפגנות בתל אביב הופעתי. מרוב התלהבות השארנו על האספלט בקפלן עגיל זהב וצעיף אופנתי שנשמטו לשותפתי למחאה בקרב על המחלף. נזק זניח כשרואים צעירים מדממים ומבוגרים מאיתנו נאזקים ומעוכבים לחקירה במשטרה. 

בהפגנות על הגשרים ובמצעדים אנו מנפנפים בדגל הכחול לבן. כל מי שמסתובב בעיר עם מוט ודגל, אחינו הוא. והם, החצי השני שלא יצא עדיין לרחובות, עם איזה דגל הם יצאו? גם הם ישראלים, גם הם גאים ובטוחים שהם מובילים אותנו לעתיד ציוני שוויוני יותר, לכולם. אז מה הדגל שלהם? איך נבדיל בין ציוני-סוציאליסט לציוני-לאומי?

בסוף, כשעשן ההפגנות יפוג, כשאילון יפתח לתנועה, השופטים ישפטו והמחוקקים יסכימו על נוסח חוקתי שמשקף את מגילת העצמאות של בן גוריון ו-69 תהיה תנוחה ולא טייסת מקורקעת - נניף כולנו שוב דגל אחד. וזה לא יהיה דגל התורה…

השבוע קפצנו לחופשה. כמו שרה וביבי, רק בלי יועצים, תקשורת וששים חדרים. סתם חוגגים את החיים אחרי גיל ששים בחדר אחד. מקווים שכשנחזור, הנשיא יחזור לחייך, אילון יזרום גם במוצ״ש, לבנות שלי יהיה עתיד, ואנחנו נוכל להסתכל לנכדים שלנו בעיניים  מבלי להתבייש בארץ שאנו מעבירים להם.