נס באיטנבול

אני לא מאמין בניסים. לא באלוהים ולא בקוראות בקפה. הכל זה צרוף מקרים אקראי, ובני המזל מצליחים ומבורכים בהצלחות הם לא בהכרח צדיקים אלא מזליסטים יותר מאחרים. 

נסענו לאיסטנבול. למה? עד היום הייתי שם עשרות פעמים, בקונקשיין, ולא יצאתי משדה התעופה. כשהפגינו בככר טקסים נגד הציונות נשבעתי שאני איתם גמרתי. אחר כך התחממו היחסים בין המדינות, ארדואן בחר צד, חברים שלי טוענים שהטורקי המצוי ממש אוהב ישראלים, ובינינו - אנטישמיות יש בכל מקום, ואם אתחיל למיין מדינות לפי אהבתם לישראל, אחזור לעשות סקי בחרמון ולגלוש על גלי החוף בדולפינריום. 

בדקתי מזג אוויר צפוי ביעד. בחיי. שבעה ימים של מזג אוויר נעים ביותר. 

מאמי, בואי נארוז לנו בגדים לטמפרטורות כמו בתל אביב באביב. 

רגע לפני המראה האיפון סימן לי שביום הראשון יש מצב לחצי שעה גשם אחה״צ. כל השאר, תותים. בשביל זה לא אורזים מטריה. 

אז זהו. שגשם דווקא ירד עלינו. ביום הראשון, השני, וכן הלאה. 

זה לא נס. זאת תחזית אופטימית מדי. 

אז מה הבעיה? קונים מטריה, קונים ג׳קט, קונים. בשביל מה נסענו לטורקיה אם לא לפנק עצמנו במעיל עור, ארנק אופנתי מזוייף היטב, והרבה פיסטוק חלבי קטן ומתוק?

בשוק הגדול, מאות חנויות קטנטנות, שמוכרות אותם מוצרים כמעט. נעלי ספורט, תיקי נשים מזוייפים, תכשיטים מוזהבים ללא אוטנטיות או ערך, מעילי עור ובגדי ספורט. 

לא ברור איך בחנות בגודל של קופסת נעלים יש מקום למגוון מידות נעלים ללא כל מחסן בעורף החנות. הכל כוכים עותומניים מתקופת הסולטן ללא כל עורף לוגיסטי מיידי. 

אני חיפשתי ג׳קט ספורט להגנה מזרזיפי הגשם. 

מכל עבר הציעו לי מגוון מוצרים מעוטרים בלוגו מעצבים כיד דמיונו של המשכפל המקומי. 

המחיר בלירות טורקיות היה אלפים בודדים מאלפיים עד שלושת אלפים. כמו בארץ ויותר. 

ויתרתי. 

עכשיו הגענו לנס המקומי. 

יצאנו מהגרנד בזאר. מחפשים מסעדה. משום מקום, בלי כל הסבר, בעודי עומד מול מסעדה ומתלבט, קבב או שווארמה, מגיע בחור צעיר כשעל כתפו מספר ג׳קטים בדיוק מהסגנון שחיפשתי. 

הייתי בהלם. 

כמה?

400 לירות. כלומר 80 ש״ח. 

איך תסבירו את זה?

נס או מה. 

אגב, למחר יצאתי מהמלון וראיתי שמוכרים את זה בחנות סמוכה במאתיים לירות. התחלתי להאמין בניסים באיסטנבול. 

קניתי עוד אחד.

אחרי 70 שנה מגיע לי....