באמצע הדרך לבית הספר היסודי שלי עמד עץ תות, עליו היינו מטפסים, קוטפים תותים לבנים מתוקים, מלקטים עלי תות לגידול תולעי המשי בקופסת נעלים, ובעיקר מושכים עוד כמה דקות של כיף ילדותי לפני שחוזרים הביתה לילדות נטולת מסכים אבל עם הרבה גוגועים, ג'ולים, דודס, סוס ארוך לבנים וגומי יפני לבנות – משחקים שלא תראו היום באף חצר בית ספר.
בית הספר דובנוב, כשלושים ילדים בכיתה, עם אחות רפואית במשרה מלאה שחבשה לנו את הברכיים מנפילות בכדורגל בהפסקה הגדולה, ולפעמים גם רופא שיניים שעשה לנו סתימות ללא הרדמה; עם כמה ערוגות בגינה ללימודי חקלאות שם גידלנו גזר וחסה, חדר "מלאכה" שם הבנים למדו לעבוד את יסודות הנגרות ובסוף השנה הביאו הביתה מדף ספרים ישר זווית, עם חדר לימוד למלאכת בנות – מרקמה ועד בישול, והשַמָש שנחשב כחלק מהנהלת ביה"ס – חיים משולם.
בכל ימי החופש הגדול, בין קייטנה בקיבוץ גבעת השלושה, "סאמר סקול" בלונדון לעשירים, או שבועיים גלות אצל הסבתא בחיפה לבני המשפחות הסוציאליסטיות בשכונה - חיכינו לשוב לבית הספר "שלנו". עבדנו על חוברות העבודה שקיבלנו, השאירו אותנו בבית יום שלם לשחק עם חברים, עם מפתח דירתנו תלוי על צוואר, עם צלחת שניצל ואורז מכוסה על השולחן במטבח לארוחת צהרים, ומנוי ב"ספריית חן" להחלפת ספרי הקריאה אותם חיסלתי במהירות, מחכה שאורה הספרנית תשמור לי את ספרי המתח שאהבתי – "החמישיה הסודית", "הספורטאים הצעירים", "עלילות אנג'ליק" לפן הנשי שבנשמתי, חוברות "ביל קרטר" המרשל מהמערב הפרוע, וספרוני "פטריק קים" לחלק החרמני של המתבגר הצעיר שהחל לפרוח בשנים ההורמונלית של גיל העשרה.
ב"דובנוב" הפכתי למי שאני. הכרתי את האנשים שמלווים אותי עד היום. חברים לחיים. הנכס הכי חשוב בשכונה הבלתי אפשרית בה כולנו גדלים, והתוסף שמאפשר לנו לחייך ולשמוח על חיינו פה – למרות שבכל עיר אחרת בעולם בטוח כי היינו מצליחים הרבה יותר. יואל, יוסי, ערן, עוזי, אודי, חזי, שרה והרשימה מאוד ארוכה. כולם חברים שלי. עד היום. וגם - אני לא ממש צריך להיות איתם בקשר יום יומי. חלקם גם גרים בחו"ל, חלקם עוד יותר רחוקים וגרים בישוב קהילתי מחוץ למרחב גדרה עד חדרה וקיימים רק בקבוצת הווטסאפ של יוצאי דובנוב המופיעה אצלי במצב השתק בטלפון בגלל הבדלי השעות בין אזורי המגורים של כולם.
בית הספר, בימים בהם המנהל היה מופיע בחליפה ועניבה בכל יום, בחדר המורות רק המורים להתעמלות ומלאכה היו הדמויות הגבריות לחיקוי, בימים בהם חלק מהתלמידים הגיעו בכלל ליום לימודים בחצי השני – כ"משמרת שניה", עד שיגמרו לבנות את הקומה השלישית של הביה"ס, שלימים נסגר מחוסר תלמידים צעירים בשכונה המזדקנת , ובמבנה שהיה אולם ההתעמלות – הוקמה מסעדת "דובנוב 8" המצליחה עד היום לאכלס גם פרלמנט צהריי-ששי עם חלק מבוגרי המחזור שלי ביסודי...
כן, ועץ התות – עליו נבנה בית אמות משפט ותותים לבנים אני כבר לא טועם, ומתייחס אליהם כזיכרונות הנשיקות הראשונות בחצר האחורית של בית הספר עם הבנות שלא קפצו על חבל או שיחקו ב"גומי ארוך" אלא התמקדו בטעם החיים של גיל הנעורים – הקשר עם הבנים.
תחילת ספטמבר – סוף החופש הגדול. החזרה אל כותלי. השיבה אל החברים שלא נפגשו חודשיים. כיף גדול לילדים קטנים. אם רק לא מקלקלים להם את זה בשביתת מורים קטנה...
תגובות
בהיותי בתו של המנהל, נהניתי במיוחד לקרוא את דבריך.
בשנים בהן למדתי בדובנוב, היו בכיתה 57 ילדים עד כיתה ד׳, ולאחר מכן (בזכות הקמת בית ספר היובל ברחוב מודיליאני) ירד מספר הילדים ל-48. גם היו יותר מורים - סגן המנהל מרדכי וסרשטרום, שלימד אותנו חשבון; מרדכי אריאלי המורה לציור; פואה גרינשפון, המורה למוזיקה שהקים גם מקהלה ותזמורת בבית הספר; וכמובן כמו בזמנך היו המורה להתעמלות מר צין והמורה למלאכה של הבנים.
שמחתי להיזכר גם בחיים משולם.
תודה רבה!