גיבורות אוגוסט

 גיבורות אוגוסט

שיהיו בריאים הילדים הצעירים, אבל אחרי כמה ימים מחוץ למסגרות, לפעמים יש חשק להניף דגל לבן, להיכנע, למסור אותם לאפוטרופוס הכללי, לפחות עד לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או הבאה, הבאה, מה שיבוא מאוחר יותר. 

כמה כבר אפשר לארוז אותם, מוקפים בציוד מחנאות הכרחי, ולצאת מהבית לחוף הים או המדשאה הקרובים לביתכם ולקוות כי אף אחד מהם לא יתייבש, ייחרך מהשמש, יאבד מוצץ, יקריאו את שמו במערכת הכריזה בחוף כילד נעדר-נוכח שמייבב ומחכה שאימא או אבא יגיעו לסוכת המציל, או שסתם יקבל סחרחורת במתקני הלונה-פרק ואחרי שיירד משם מאושר ומחויך - יקיא עליך את כל החטיפים, גלידות, ענבים, נקניקיה שאכל קודם. ממש לא כיף - רק חבל שזה לא יגמר אלא לפני ״אחרי החגים״. 

לקניונים הממוזגים מגיעים אלו שלא רוצים להתלכלך בחול ים או בוץ ונמלים, מעדיפות לשלם במזומן על פיתויי החנויות במרחב הממוזג, כשברקע משמיעים את שמות הזוכים המאושרים במערכת הכריזה של קפה ארומה. זורמים בין התורים למבחר האטרקציות - בריכות כדורים, מספרי סיפורים, קוסמים או קיר טיפוס לנמוכי קומה.

 "חיים שלי, איזה גלידה בא לך?"

ההורים נחלקים לשניים – אבא בעבודה, ואימא גם. אבא לוקח יום אחד בשבוע להקל על העומס, ואימא בעומס. אבא חייב להישאר במשרד מאוחר היום, ואימא חייבת. אני מכיר את המושג חלוקת הנטל, שיתוף סבתאות באקסל חודש אוגוסט, אבל בשורה התחתונה – האימהות של המרעישים הקטנים שגודשים את החופים והקניונים החודש – הן הגיבורות האמיתיות בהתמודדות מול החום, הלחות, היזע והיוקר, הצפיפות והרעש – והכל רק בכדי לצלוח עוד חודש עד שיפתחו את המסגרות החינוכיות לכמה ימים, כי כמות המיילים שהצטברו אצלן בתיבת הדואר בעבודה בחודש האחרון רק גדלה וגדלה, והנטל שמתחלק בין ההורים הצעירים באמת הוא לא ממש שווה. תסכול, מריבות והרבה הרהורים אם כל ההחלטות על ריבוי ילדים מוצדקות...

אולי אפשר גם אחרת? להזמין הרבה חודשים מראש חופשה משפחתית על אי יווני. חבילת נופש הכול כלול, בטיסה הלוך ושוב בזמנים שמשתנים באופן שהופך את השבוע הכיפי המקוצץ לחמישה ימי נופש עם השכמות לטיסה בשעות בלתי הגיוניות; אריזה מתוחכמת שמכניסה לטרולי חוקי  את כל מה שצריך – ואז צריך זוג עם שלושה ילדים קטנים צריכים לנסות להתנייע במרחבי הטרמינל עם שתי עגלות ילדים, חמישה טרולים ועוד תרמילי כתף לחיתולים/מוצצים וחטיפים, לעבור בדיוטי פרי לקנות לסבתא בושם, ולהגיע מתנשפים בזמן לשער היציאה שתמיד ממוקם בקצה השרוול, ולגלות כי המטוס שצריך להמריא עוד כמה דקות עדיין לא נחת מטיסתו הקודמת...

כל זה בעבור מה?

כאילו מה - איפה כתוב בתורה שחודשיים בשנה אנחנו חייבים ממש לסבול ולהתרושש בכדי שבשאר השנה הילדים שלנו ימשיכו להיות שקועים במסכים שלהם ולנהום לעברנו קריאות מצוקה רק כשהם צריכים לספק את פירמידת הצרכים הבסיסית שלהם:

למה אין ווי פי בבית הזה?

מי לקח לי את המטען?

איפה מייבש שיער?

מה יש לאכול?

אפשר להזמין פיצה?

איפה האוטו שלך חונה?

אפשר את כרטיס האשראי שלך?

למה, מה קרה?

לא בא לי!

אוף, נמאסתם עלי!