את החשבון על הארוחה תמיד תקבלו בסוף. עסקית, "לפי תפריט", סיבוס או תנביס, במזומן, אשראי או בטיפ (אפליקציית תשלום בנייד או בשעון חכם) – החשבון מגיע, ובדרך כלל למרכז השולחן, ואז המבוגר האחראי לוקח אותו לעצמו ושואל את החלל המסעדה, שנחלוק?
הרי לא תתחיל לערוך רישומים קטנוניים ולשייך כל סעיף לסועד, זה קצת מביך, לא?
זהו. אם 300 מיליון אמריקאים עושים את זה כבר שנים, מבקשים במסעדה חשבון לכל זוג בנפרד ונשארים חברים – למה שבתל אביב לא נעשה זאת גם כן?
בעקבות משבר הקורונה בענף המסעדות, בעיקר הקושי למצוא מלצרים במסעדות בתל אביב – ביותר מקומות ניתן להזמין את הארוחה באופן עצמאי באמצעות לוח הזמנות ממוחשב הניצב בכניסה למסעדה, או גם באפליקציה בנייד. אחרי כמה דקות אתה מקבל הודעה לנייד או שמכריזים בקול כי המנה שלך מוכנה וניתן לגשת לאסוף אותה על הדלפק. אבל במסעדות הקלסיות עם המפות הלבנות אני לא רואה את עצמי מגיש את הארוחה לשולחן, ובטח שלא מוותר על הקטע הקבוע בו אנחנו שומעים מהמארח : "רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו להיום?".
בתחילת המאה, (משפט שמזמן רציתי לכתוב) הקמתי פורום חברתי בו נפגשים "אחים לנשק" הרבה לפני "כח קפלן", פעם בחודש; ביום הרביעי האחרון של כל חודש. התחלנו להיפגש ב"פאב של עמירם" בקצה רחוב דיזנגוף, וככל שהתרחבה החבורה – היה קשה לי יותר ויותר למצוא מקום שישמח לפתוח שולחן רועש לכשלושים גברים כבדי שמיעה, רמי קול, ללא סבלנות, עם קושי אמיתי במטבח להוציא כמות גדולה של מנות בבת אחת, ובסוף הערב כאשר מגיע החשבון חלקם יוצאים קצת ממורמרים למה התעקשו לחלוק את החשבון ולא להתחיל לשאול חבורת גברים קצת מבוסמת – את מי לחייב על כמה כוסות ויסקי איכותי שלא שולמו בבר ובעל הבית קצת עצבני.
שנים נהגנו להיפגש בפאב אוונגרד, בימים שבהם ישב ברחוב הברזל עם ערב בוטנים חופשי בו הקליפות כיסו את הריצפה באישור ההנהלה, מסכי ספורט גדולים בתקופה שבה אצלי בבית צפיתי בטלוויזיה 12 אינץ' בחדר השינה, הרבה בירה וערמות מטוגנים שסתמו לנו את העורקים לאורך שנים. בסוף הערב הייתי יושב עם אחראי המשמרת, מסכמים החשבון ומחלקים למספר הנוכחים שחיכו בסבלנות לסכום, שלמרבה הפלא לא היה שונה ממפגש אחד למשנהו בסכום משמעותי. ועדיין, אחד שמזמין רק סלט וסודה ושני מזמין סטייק איכותי, קינוח ויין – באמת לא צריכים לשלם את אותו הסכום, למרות ש"כמעט" הצלחתי לשכנע אותם כי התשלום הוא בעצם על השתתפותם החברתית בחבורה המופלאה שלנו ולא על הארוחה...
בשנים האחרונות – מהפך. היום כל מלצר תל אביבי הוא בעצם עמדת מחשב ניידת. את ההזמנות הוא מקיש על מסופון חכם, את התשלום הוא גובה במסופון אחר מול האשראי האלחוטי שלכם, וכשהכל ממוחשב – אין שום בעיה לומר בתחילת הערב: "שמי שלומי, ואני מבקש חשבון נפרד בשולחן הזה". זהו. כל פעם שאני מזמין פריט - אני מוסיף קודם את שמי ורואה כי המארחת קודם מאתרת את החשבון שלי במסופון ההזמנות, ומשייכת את הקוקטייל שהזמנתי לחשבון שלי.
במסעדות לא אוהבים את זה. עבורם זה עוד כמה הקשות במחשב, ואתגר למי שאולי מאותגר טכנולוגית עם מערכות שכאלו, ובהחלט בעייתי עבור מלצרים שנהגו לזכור בעל פה את מה שהזמנו – כל הדרך מהשולחן שלנו עד לעמדת המחשב המרכזי. עכשיו הם יצטרכו לזכור גם שמות המזמינים, וזה ייהפך לסלט ישראלי של אכזבות ובלגן. הבעיה השנייה והקובעת היא שאנחנו מתביישים לבקש את זה. זה לא חברמני. זה טרחני וקטנוני. זה לא בקוד ההתנהגות התל אביבית שלנו.
תחשבו על זה עוד קצת ותראו, אולי האמריקאים צודקים?
תגובות