דילוג לתוכן הראשי

תוכנית החלוקה

 




את החשבון על הארוחה תמיד תקבלו בסוף. עסקית, "לפי תפריט", סיבוס או תנביס, במזומן, אשראי או בטיפ (אפליקציית תשלום בנייד או בשעון חכם) – החשבון מגיע, ובדרך כלל למרכז השולחן, ואז המבוגר האחראי לוקח אותו לעצמו ושואל את החלל המסעדה, שנחלוק?

הרי לא תתחיל לערוך רישומים קטנוניים ולשייך כל סעיף לסועד, זה קצת מביך, לא?

זהו. אם 300 מיליון אמריקאים עושים את זה כבר שנים, מבקשים במסעדה חשבון לכל זוג בנפרד ונשארים חברים – למה שבתל אביב לא נעשה זאת גם כן?

בעקבות משבר הקורונה בענף המסעדות, בעיקר הקושי למצוא מלצרים במסעדות בתל אביב – ביותר מקומות ניתן להזמין את הארוחה באופן עצמאי באמצעות לוח הזמנות ממוחשב הניצב בכניסה למסעדה, או גם באפליקציה בנייד. אחרי כמה דקות אתה מקבל הודעה לנייד או שמכריזים בקול כי המנה שלך מוכנה וניתן לגשת לאסוף אותה על הדלפק. אבל במסעדות הקלסיות עם המפות הלבנות אני לא רואה את עצמי מגיש את הארוחה לשולחן, ובטח שלא מוותר על הקטע הקבוע בו אנחנו שומעים מהמארח : "רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו להיום?".

בתחילת המאה, (משפט שמזמן רציתי לכתוב) הקמתי פורום חברתי בו נפגשים "אחים לנשק" הרבה לפני "כח קפלן", פעם בחודש; ביום הרביעי האחרון של כל חודש. התחלנו להיפגש ב"פאב של עמירם" בקצה רחוב דיזנגוף, וככל שהתרחבה החבורה – היה קשה לי יותר ויותר למצוא מקום שישמח לפתוח שולחן רועש לכשלושים גברים כבדי שמיעה, רמי קול, ללא סבלנות, עם קושי אמיתי במטבח להוציא כמות גדולה של מנות בבת אחת, ובסוף הערב כאשר מגיע החשבון חלקם יוצאים קצת ממורמרים למה התעקשו לחלוק את החשבון ולא להתחיל לשאול חבורת גברים קצת מבוסמת – את מי לחייב על כמה כוסות ויסקי איכותי שלא שולמו בבר ובעל הבית קצת עצבני.

שנים נהגנו להיפגש בפאב אוונגרד, בימים שבהם ישב ברחוב הברזל עם ערב בוטנים חופשי בו הקליפות כיסו את הריצפה באישור ההנהלה, מסכי ספורט גדולים בתקופה שבה אצלי בבית צפיתי בטלוויזיה 12 אינץ' בחדר השינה, הרבה בירה וערמות מטוגנים שסתמו לנו את העורקים לאורך שנים. בסוף הערב הייתי יושב עם אחראי המשמרת, מסכמים החשבון ומחלקים למספר הנוכחים שחיכו בסבלנות לסכום, שלמרבה הפלא לא היה שונה ממפגש אחד למשנהו בסכום משמעותי. ועדיין, אחד שמזמין רק סלט וסודה ושני מזמין סטייק איכותי, קינוח ויין – באמת לא צריכים לשלם את אותו הסכום, למרות ש"כמעט" הצלחתי לשכנע אותם כי התשלום הוא בעצם על השתתפותם החברתית בחבורה המופלאה שלנו ולא על הארוחה...

בשנים האחרונות – מהפך. היום כל מלצר תל אביבי הוא בעצם עמדת מחשב ניידת. את ההזמנות הוא מקיש על מסופון חכם, את התשלום הוא גובה במסופון אחר מול האשראי האלחוטי שלכם, וכשהכל ממוחשב – אין שום בעיה לומר בתחילת הערב: "שמי שלומי, ואני מבקש חשבון נפרד בשולחן הזה". זהו. כל פעם שאני מזמין פריט - אני מוסיף קודם את שמי ורואה כי המארחת קודם מאתרת את החשבון שלי במסופון ההזמנות, ומשייכת את הקוקטייל שהזמנתי לחשבון שלי.

במסעדות לא אוהבים את זה. עבורם זה עוד כמה הקשות במחשב, ואתגר למי שאולי מאותגר טכנולוגית עם מערכות שכאלו, ובהחלט בעייתי עבור מלצרים שנהגו לזכור בעל פה את מה שהזמנו – כל הדרך מהשולחן שלנו עד לעמדת המחשב המרכזי. עכשיו הם יצטרכו לזכור גם שמות המזמינים, וזה ייהפך לסלט ישראלי של אכזבות ובלגן. הבעיה השנייה והקובעת היא שאנחנו מתביישים לבקש את זה. זה לא חברמני. זה טרחני וקטנוני. זה לא בקוד ההתנהגות התל אביבית שלנו.

תחשבו על זה עוד קצת ותראו, אולי האמריקאים צודקים?






תגובות

רענן אמר/ה…
https://youtu.be/PB6sFjE3xCU

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...