דילוג לתוכן הראשי

הפנים החדשות של תל אביב


 כמה אפשר כבר לטחון לנו את הקשב? כמה מילים עוד ילהגו הפרשנים שרק מושכים עוד זמן מסך במרחב האי וודאות? עינוי מתמשך של עוד אוויר חם רווי בנגיעות אגו והמון אינטרסים אישיים. מי בכלל יכול להקשיב להמולת האולפנים שם כל הצועק, צודק. ומהשטח, בכל ערב, קושמרו בלי עניבה שהפך תוך יום  לוועדת אגרנט בלי כפפות. הוא מביא לנו לסלון את זעם הניצולים וגבורת מסתערי בוקר שמחת תורה הארור. 

ואני, מדירתנו הבטוחה יחסית בתל אביב המטווחת, מחפש ערוץ TV של עובדות בלבד, ואם אפשר אז עובדות אמיתיות. מסך בלי פרשנויות, אלופים, סרטי אימה, ועדכון מהשטח של בראנו טגאניה כי הטיל האחרון נפל בשטחים פתוחים. 

תל אביב של 2023 היא אותה גברת ממלחמת המפרץ הראשונה, רק בלי מסיכות אב"כ, אבל עם הרבה ניסיון בחיים בתוך הממ"ד. המדינה במלחמה. האחים מנהלים את הלוגיסטיקה, האנרכיסטים עלו על דגמ”חים, חרדים מתגייסים ונערי הגבעות חזרו אל הכולל ללמוד גמרא.

העורף אורז עכשיו חבילות לטובת עשרות אלפי פליטים שיושבים במלון הכול כלול בים המלח או אילת או תל אביב- ולא באמת מצליחים לעכל כי הלכו להם החיים. השכנים נרצחו, הבית נשרף, הילדים בשבי, הקיבוץ כבר לא קיים, ובתחילת החודש כבר לא תיכנס משכורת. אנחנו מרוקנים את הבוידעם ומעבירים את התכולה לדירות מפלט – אבל מה יהיה כשיגיעו לכולנו חיובי האשראי בחודש הקרוב, והפרנסה – שקורסת? כל הפליטים שברחו מהבית בלי ארנק אפילו, החל"תניקים, המלצרים במיטב אתרי הבילוי התל אביביים שסגרו דלתם ומעכשיו יצטרכו לחזור לגור אצל ההורים, הסטודנטים ללא אוניברסיטה, העובדים ההיברידים שלא מצליחים לנשום עם שלושה ילדים נטולי מסגרת וסבתא שקורסת. מי ישלח להם חבילות סיוע?

לוקח כמה ימים לצאת מההלם. החדר במלון הוא זמני, הפצעים יגלידו, מי שהלך כבר לא יחזור - ואנחנו שוב מתקרבים להיות עם של פליטים שאכלו אותה בגדול.  כשיפלו גם בזירה הצפונית עוד טילים ארוכי טווח, כל בני משפחתנו מחיפה ובסביבה, יגיעו לתל אביב. עד יעבור זעם. עד שננצח. עד שנחליט שעדיף לנו לממן להם מלון בלרנקה מאשר לריב בתור בשירותים בדירתנו הצפופה. 

הפחד האישי מתחיל לנהל את השיח המשפחתי של כולנו. זה כבר לא החזרת הדמוקרטיה. זה חזרה לתחושות של מילא 18 בקרב האחרון בגטו ורשה, רק שזה יהיה באבן גבירול הפעם. 

פספורט זר, חשבון בבנק אירופאי, דירה בקאלאמטה, עבודה היברידית מפוקט, ממ”ד לכל דירה, נשק להגנה עצמית - ועוד הרבה מושגים שנמנענו מלטפל בהם ובמקום זה חשבנו וכתבנו על שלום עכשיו, דו קיום, רופאים ללא גבולות, וניגוב חומוס עם הבן דוד הפלסטינאי החביב שבברכת 'אהלן וסהלן' מרגיע אותנו שאולי בכל זאת יהיה איתם שלום. עד שמגיעה מעבר לגדר של השכונה חבורת רוכבי אופנועים חמושה.

זה היה צפוי שלא ננצח בכל הקרבות, רק שאצלנו – אין לנו אפשרות למועד ב' במלחמה. זה בטח לא אומר שהכלכלה שלנו תקרוס מחר. המדינה נוע תנוע. תל אביב לא תפסיק, והרכבת הקלה – לא תהיה רק מורחב מוגן. רק אנחנו כבר לא באמת נחייך ונברך בשנה הבאה בבארי הבנויה. השבת הארורה ההיא שינתה לכולנו את החיים.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

כבוד הרב-קו

  שמונה בבוקר: כשהגריאטרי המכני פוגש את דוקטור ליאור שמונה בבוקר. שעת השיא התל אביבית. מיד תהדהד התרועה במסגרות החינוכיות הרלוונטיות. מעונות, גנים, חטיבות, והתואר השלישי נדחסים אל מערכת האל-חינוך העירונית, אחרי עוד ערב של יוטיוב במסך הקטן מתחת לשמיכה. שמונה בבוקר היא גם שעת הפתיחה במוסך האהוב עליי, לטיפול במחלות הזקנה של הקטנוע הסיעודי שלי. יצירה מכנית נפלאה לזמנה, גרוטאה טכנולוגית מקרטעת עכשווית שאני לא בטוח שמיטב מדעני אימפריית סוזוקי היו גאים בה. קטנוע ה"בורגמן 400" נחשב בזמנו לחתיך שבחבורה, והיום הוא גריאטרי המשתעל בכל צומת; נגמרת לו הנשימה במהירות תשעים, ותצרוכת הדלק שלו כמו טנק צנטוריון על מנוע לא מתואם. מרפאת "אשפוז יום" לדו-גלגליים אם אני מגיע כמה דקות אחרי שמונה, הלך עליי. ליאור לא יקבל אותי, גם אם תאמתי מראש. תמיד יהיה קטנוען במצב נואש יותר. טור המשתעלים והמשתנקים כולל נפגעי פלסטיקה מהחלקה, שבורי ידיות מנפילה, שליחים החייבים את קטנועם בתנועה, ודו-גלגליסטים חובבנים כמוני. אנחנו שמחזיקים את הכלי כסמל נוסטלגי לימי הנעורים וכאמצעי מילוט 669 מימי עומס ת...

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

    צלילים של אהבה – בלב תל אביב מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה .   ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה . את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות . תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע " עטור מצחך זהב שחור " נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ” נָשִׁים...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...