כמה אפשר כבר לטחון לנו את הקשב? כמה מילים עוד ילהגו הפרשנים שרק מושכים עוד זמן מסך במרחב האי וודאות? עינוי מתמשך של עוד אוויר חם רווי בנגיעות אגו והמון אינטרסים אישיים. מי בכלל יכול להקשיב להמולת האולפנים שם כל הצועק, צודק. ומהשטח, בכל ערב, קושמרו בלי עניבה שהפך תוך יום לוועדת אגרנט בלי כפפות. הוא מביא לנו לסלון את זעם הניצולים וגבורת מסתערי בוקר שמחת תורה הארור.
ואני, מדירתנו הבטוחה יחסית בתל אביב המטווחת, מחפש ערוץ TV של עובדות בלבד, ואם אפשר אז עובדות אמיתיות. מסך בלי פרשנויות, אלופים, סרטי אימה, ועדכון מהשטח של בראנו טגאניה כי הטיל האחרון נפל בשטחים פתוחים.
תל אביב של 2023 היא אותה גברת ממלחמת המפרץ הראשונה, רק בלי מסיכות אב"כ, אבל עם הרבה ניסיון בחיים בתוך הממ"ד. המדינה במלחמה. האחים מנהלים את הלוגיסטיקה, האנרכיסטים עלו על דגמ”חים, חרדים מתגייסים ונערי הגבעות חזרו אל הכולל ללמוד גמרא.
העורף אורז עכשיו חבילות לטובת עשרות אלפי פליטים שיושבים במלון הכול כלול בים המלח או אילת או תל אביב- ולא באמת מצליחים לעכל כי הלכו להם החיים. השכנים נרצחו, הבית נשרף, הילדים בשבי, הקיבוץ כבר לא קיים, ובתחילת החודש כבר לא תיכנס משכורת. אנחנו מרוקנים את הבוידעם ומעבירים את התכולה לדירות מפלט – אבל מה יהיה כשיגיעו לכולנו חיובי האשראי בחודש הקרוב, והפרנסה – שקורסת? כל הפליטים שברחו מהבית בלי ארנק אפילו, החל"תניקים, המלצרים במיטב אתרי הבילוי התל אביביים שסגרו דלתם ומעכשיו יצטרכו לחזור לגור אצל ההורים, הסטודנטים ללא אוניברסיטה, העובדים ההיברידים שלא מצליחים לנשום עם שלושה ילדים נטולי מסגרת וסבתא שקורסת. מי ישלח להם חבילות סיוע?
לוקח כמה ימים לצאת מההלם. החדר במלון הוא זמני, הפצעים יגלידו, מי שהלך כבר לא יחזור - ואנחנו שוב מתקרבים להיות עם של פליטים שאכלו אותה בגדול. כשיפלו גם בזירה הצפונית עוד טילים ארוכי טווח, כל בני משפחתנו מחיפה ובסביבה, יגיעו לתל אביב. עד יעבור זעם. עד שננצח. עד שנחליט שעדיף לנו לממן להם מלון בלרנקה מאשר לריב בתור בשירותים בדירתנו הצפופה.
הפחד האישי מתחיל לנהל את השיח המשפחתי של כולנו. זה כבר לא החזרת הדמוקרטיה. זה חזרה לתחושות של מילא 18 בקרב האחרון בגטו ורשה, רק שזה יהיה באבן גבירול הפעם.
פספורט זר, חשבון בבנק אירופאי, דירה בקאלאמטה, עבודה היברידית מפוקט, ממ”ד לכל דירה, נשק להגנה עצמית - ועוד הרבה מושגים שנמנענו מלטפל בהם ובמקום זה חשבנו וכתבנו על שלום עכשיו, דו קיום, רופאים ללא גבולות, וניגוב חומוס עם הבן דוד הפלסטינאי החביב שבברכת 'אהלן וסהלן' מרגיע אותנו שאולי בכל זאת יהיה איתם שלום. עד שמגיעה מעבר לגדר של השכונה חבורת רוכבי אופנועים חמושה.
זה היה צפוי שלא ננצח בכל הקרבות, רק שאצלנו – אין לנו אפשרות למועד ב' במלחמה. זה בטח לא אומר שהכלכלה שלנו תקרוס מחר. המדינה נוע תנוע. תל אביב לא תפסיק, והרכבת הקלה – לא תהיה רק מורחב מוגן. רק אנחנו כבר לא באמת נחייך ונברך בשנה הבאה בבארי הבנויה. השבת הארורה ההיא שינתה לכולנו את החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה