יגון, עצב, תעוקה. אלו התחושות שאופפות את כולנו בעורף התל אביבי משבת בבוקר, וזה רק מתגבר ככל שהמספרים עולים והעובדות נחשפות מפי הניצולים. תל אביב נכנסה בשבת בבוקר למוד – יום כיפור. אנשים בקושי יצאו מהבית. מכוניות לא נשמעו ברחובות. גם ילדים לא הסתובבו בחוץ וכולנו היינו בטווח של פחות מדקה ממרחב מוגן, או שווה ערך.
כל החלומות הכי גרועים שלנו התממשו בבוקר אחד בהיר. כל החומות נפרצו, כל הפורעים הופיעו בתוך הבית, כל מה שלמדנו בקורס להגנה עצמית הפך להיות מאוד שימושי עד קריטי. הרשתות החברתיות הומות בשמועות ומידע "בדוק" על סכנה ברורה ומיידית שמדברת על טנדרים לבנים שאו-טו-טו מגיעים גם לתל אביב עמוסים באנשי חמאס. מאז אני עם אקדח בהישג יד. שיהיה.
לפני כשבוע שאלתי חברים – אתם זוכרים איפה הייתם באזעקה של יום כיפור 73? וקבלתי תשובות מעניינות שבעצם התחילו שיחות נפש וזיכרונות עמומים על המלחמה ההיא. מעכשיו יש לומר – איפה הייתם באזעקה בתל אביב של ה-7 באוקטובר 23?
בעת האזעקה - ממש לא הבנתי איפה אני ולמה אשתי גוערת בי לקום ולהצטרף אליה בשש וחצי בבוקר, שעות בהן היא ממש אינה מתפקדת אלא אם זה ביציאה לנתב"ג. בחדר המדרגות, כי אצלנו בבניין אין ממ"ד, כבר חיכו לי שלושת השכנות הנחמדות שלי. הכי שכנות, כל אחת גרה לבדה מסיבותיה היא. יושבות בפיג'מת פלנל קיצית על כיסא שהוציאו מפינת האוכל בביתן, ועונות לטלפונים מהנכדים ומרגיעות את המודאגים כי אמא/דודה/סבתא שמעה האזעקה ומוגנת היטב. מאז נפגשנו עוד מספר אזעקות בחדר המדרגות, רגועים ואך עצובים ככל שהאזנו יותר למהדורת החדשות האין סופית עם בשורות האיוב המתדרדרות והולכות.
לאמריקאים יש את פרל הארבור 41'. לנו היה את "מלחמת יום כיפור" שנדחקה השבוע ופינתה מאת קומה לטראומת "חרבות ברזל 23' " או כל שם שידביקו ההיסטוריונים לאירוע שאנחנו עוברים השבוע בעוטף עזה. אצל האמריקאים זה נגמר עם שתי פצצות אטום. אצלנו אסתפק באחת.
במרכז המסחרי שמתחת לביתי כל המסעדות לא נפתחו ביום הראשון. הירקן דמם. בסופרמרקט המחודש קורפור היו תורים בקופות שלא ראיתי מעולם. 30 איש בטור מנומס וסבלני, כל אחד עם סל עמוס כי מי יודע – אנחנו הרי במלחמה, עם זמן המתנה משוער בתור של למעלה משעה. וויתרתי. בהמשך היום קבלתי מסרון מרשת קורפור עם הצעה לבוא ולהתנדב בשעת חירום בסניף ולסייע להם כ"מפעל חיוני".
בשפך הירקון השפל צמצם את הפתח למינימום. כמו מצב הרוח. בכדי לפרוק התסכול והעצב יצאנו לצעדה בטיילת החוף לנמל תל אביב. עצוב. ריק לחלוטין. רק אנשים בודדים יצאו מהקרבה המומלצת למרחב המוגן והיינו בבדידות נדירה בנמל. כנראה שהתל אביבים העדיפו את ככר דיזנגוף שהפך השבוע למרכז איסוף, מיון ומשלוח חבילות לעקורי העוטף ולפלוגות המגויסים שמרוב בהילות יצאו לשטח ללא תחתונים וגופיות.
זהו חזרנו לשיר המלחמה הידוע של תלמה אליגון רוז בנושא הלוגוסטי:
"מבקשים קצת הפוגה
מותק לא לשלוח לי עוגה. "
תגובות