קבוצת לחימה

 ארבעה שבועות של מלחמה

וקטסטרופה מדממת אחת,

שעד היום,

אף אחד באמת 

לא לקח עליה,

אחריות מלאה.

בין רעם הפצצות בעזה,

לפיצוץ המיירטים בשמי תל אביב.

כשאנחנו מרגיעים את הנכדים שהממ"ד הוא הכי בטוח בעולם,

ומחפשים קרש עץ זמין לנעול את הדלת מבפנים,

למקרה שהטויוטות הלבנות ישובו - 

אני לא מפסיק לשאול את עצמי,

איך ממעצמה גרעינית אימתנית הפכנו שוב לקהילת יהודית נרמסת, 

נבזזת ונשחטת על ידי עדת כפוי טובה בוגדנית, 

שחשבנו כי אם ניתן להם פיתות וחומוס, 

טיפול תרופתי ומזוודות מלאות בדולרים - 

יהיה פה מזרח תיכון חדש, שלום עולמי, 

והמשיח בוא יבוא.

מצרף לעיונכם את טורי השבועי במוסף המקומי של ידיעות אחרונות, בהצדעה לאנשי שכונתי הנדיבים והמסורים, שגם לקראת חצות מוכנים להקפיץ חבילה מרמת אביב ג' למשפחת פליטים בבתי ים שנותרה ללא חיתולים ומוצצים לתינוקות שנולדו בנגב המערבי והולכים כבר שבוע רביעי לישון בדירת מילוט זמנית במרכז הארץ.

מודה לעורכת שלי בידיעות, סיגל בר קובץ, שבלעדיה - כל הטקסטים שלי לא היו  מוצלחים כפי שיצאו לאור....

=================================

לטובת שמונת הקוראים הקבועים של המדור מאותגרי הקטרקט והצילינדרים,  מצרף גם את הטקסט המלא שלא נכנס לפורמט בעתון...

קבוצת לחימה

הפעם, הרבה יותר מהמלחמות הקודמות, אנחנו  מקובצים. בקבוצות הוטסאפ של הבניין, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת אוהדי הפועל תל אביב כמובן. זה חלק מהמלחמה התל אביבית בחרבות ברזל 23'.

קבוצת הוטסאפ הרגועה של השכנים שלי, שנועדה בשגרה להודעות מנהלתיות על ניהול הבניין, חקירות עומק לזיהוי  מידי של מי שהכתים הבוקר את רצפת המעלית בכתמי קפה, איתור הכלב עם השלפוחית הרגיזה , כמובן איומים בגרירה על מי שחנה שלא ברשות במקום החניה הפרטי של השכן העצבני התורן –  ביחד עם עוד קבוצות הוטסאפ של חיינו: קבוצת השכונה, הורי הגן, ביה"ס, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת בני המחזור שלי מהתיכון של שנת 71' בעירוני א' התל אביבי. קבוצות  וטסאפ תל אביבית מקובלות. עם ויכוחים פוליטיים, הזמנות לאספת בחירות מוניציפליות או הצטרפות להפגנות, ועדכונים על תוכניות חפירות המטרו המתוכננות ממש מתחת לביתנו המשותף. עד לאזעקה בבוקר שמחת תורה. 

נפגשנו בחדר המדרגות באזעקה הראשונה בחלוקים וקורי שינה. מאז כולנו מלוכדים. בקבוצה. בהתחלה  הנושאים דנו במי אשם וציטוט פרשנים מרשתות חברתיות. אבל תוך ימיים הפכנו למעשיים. מתנדבים לכיתת כוננות שכונתית, טרמפים למגויסים, ארגון ציוד ראשוני למילואימניקים שיצאו מהבית  בחיפזון רק עם אקדח  אישי וטלפון נייד ללא מטען.

אחרי ההלם הראשוני, השתנו ההודעות. בנוסף לגל ההודעות הפרטיות שקבלנו מהחברים, החלו להתפרסם אצלנו בקבוצה רשימות ציוד שביקשו המארגנים לחבילות הסיוע מהעורף לכל מי שהסכים לקבל. מגופיות טרמיות לחיילים ומטענים ניידים ועד למוצצים עבור ילדי הפליטים. כל  מי שאימץ פלוגה, עסק באריזת קופסאות ושינוע הארגזים דרומה. מי שלא עסק באפסנאות – בישל סירי ממולאים או טיגן גבעות שניצלים וירד לחפש  את הלוחמים הכי רעבים בין נתיבות לכרם שלום.

בקבוצות הוטסאפ עסקנו בליקוט פרטני.  באקספו זה במקרו. לאוגדות. אצלנו – במיקרו, עד לרמת המיקרו להריונית מהדרום שצריכה ללדת השבוע לעריסה (שעדין לא בנמצא) בממ"ד תל אביבי. מדיאודורנטים ועד ריהוט לדירות. מבגדים לתינוקות ומוצצים  - עד למיטת ילדון שחולץ מהממ"ד בבארי לדירת מחסה  ריקה של תורם נדיב בשכונת מעוז אביב שצריך רק לזוודָה עד למחר ולהכניס אליה משפחת פליטים עגמומית לנקודת מרגוע. 

הודעה קצרה בקבוצה של הבניין – וליד דלת הדירה מצטברים כל הפריטים הדרושים. מתן בסתר. הפריטים כאילו מגיעים דרך הענן. ממזלג ועד כורסא, מקערה ועד למיקרוגל חדש. ערמות של בגדים. ממש הזדמנות להיות נדיב וגם לרוקן את הבוידעם, כי כמה שנים תשמרו את הסרוויס הישן המיועד למסירה לבתכם שמסרבת להתחתן ולהתמסד?

להבדיל מהרחש הפוליטי המתלהם בקבוצות הוטסאפ עד לשמחת תורה – עכשיו באמת כולנו  בטון אחד. ממלכתי. מתרכזים במעשים טובים. "דרושה תרומה לאפודים קרמיים ואבזור סיירת", "דרושה הקפצה של ארגז סימילק מגבעתיים למלון ווסט". "למי יש נעלי ספורט לבנות מספר 30 לילד". "מכירת מוצרים חקלאיים ביום ששי בשבט הצופים", וכמובן – "מי מתנדב לרדת ולקטוף עגבניות בנחל עוז",  רק  שהפעם בלי הגשש החיוור.

בבוקר שמחת תורה נפגשנו בחלוקים וסתורי שיער. מאז התחלנו להתכונן לפגישות הבהולות במרחב המוגן עם השכנים. משקיעים בפיג'מות, ישנות עם חזיה, לא מסירים האיפור לפני השינה כי מי יודע, אולי תהיה לנו יציאה בלתי מתוכננת וברנו טגניה יגיע ונעלה אתו לשידור בו ידווח כי לא היו נפגעים בנפש ופעלנו בהתאם להוראות פיקוד העורף?