הדשא שלנו צהוב. אנחנו יודעים את זה, בחרנו בו מתוך הרבה מרבדי דשא ירקרקים, אבל לנו יצא צהוב זהו. אין צורך להוביל את השיחה לנושא זה. ידוע. הצהוב שלנו הוא הירוק החדש.
ואל תתנו לי כדוגמה את הדשא הירוק של השכן. אם הדשא שלו כל כך מוצא חן בעיניכם, אז למה שלא תיקחו את הילדים הנודניקים שלכם ותעברו לשבת אצלו בחצר. בטוח שהסטייקים שלו גם עבים יותר.
דשא צהוב הוא חלק מתורת חיים, אמונה בכוח העשבים להתגבר ולהסתגל למציאות הקשה, היכולת להמשיך ולחיות, למרות ששכחנו השבוע לפתוח את הממטרות. אופס. סורי.
מחשב ההשקיה קיבל דום שיבר, הדשנים נגמרו, הממטרות נסתמו, מכסחת הדשא אצל השכן. אוסף תירוצים שבאים להסביר לסביבה למה אתם לא "מוצלחים" כמו השאר, אלה היושבים תמיד על שפת הדשא הירוק. של השכן, אלא מי.
השכנים 'הירוקים' שלנו, אלו עם הסוברו הלבנה וגג הרעפים האדום, שני ילדים וכלב; אלה שתמיד אוכלים בערב שבת אצל ההורים שלו ובצהריי השבת אצל הוריה: אלה עם העוזרת ביום שלישי וערב שירי ארץ ישראל ב"בית האדום" שבמוצא בכל חמישי; הירוקים ,שמשנת השכנות הראשונה עיצבנו אותנו, כאשר הסתערו על כל אזור צהבהב בגינתם, מטפחים את מה שהיה, אשר כמובן הוא בהכרח גם מה שיהיה. ירוק עד.
את הדשא הצהוב שלנו לא ניתן לחקות. באף משתלה לא תקבלו זרעים לדשא צהוב. צהבהבות כמו שלנו צריך לטפח לאורך זמן, בדבקות שבהזנחת הירוק, בכפירה באיכר, בכל המקובל על ארבעת השכנים המקיפים אתכם מכל צד. בכלל, למה לכם דשא צהוב - רק בגלל שאנחנו אוהבים אותו כך אינה סיבה מספקת.
למה שלא תלכו על הצבע שבאופנה - שחור?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה